שגיא נאור

כשקראתי בפעם הראשונה את "איש מביט בבנו" של נתן יונתן צמרמורת עברה בגופי. זה היה הרבה לפני שהבנתי מה המשמעות של איש המביט בבנו, ועוד יותר את המשמעות של איש החסר את בנו, אבל השיר הזה נשאר איתי מאז:

"איש מביט בבנו

ורואה בעינו את מה שהיה

ומה שהינו ומה שיהיה כשהוא

עצמו כבר אינו..."

אי-שם בפברואר, בסקירת המערכות השנייה שערכנו, כשהבטתי בבני בפעם הראשונה כתינוק שלם, נזכרתי בשיר הזה ממש. הפעם בלי המשמעות העצובה/האבלה, אלא בארבע השורות לעיל בלבד – איש המביט בבנו וצופה אל העתיד שלו, של בנו, של שניהם ביחד. כתבתי אז כך בעקבות זאת:

אני מביט בך

בני

ורואה בעיניי את מה שתהיה

ומה שאני ומה שנהיה שנינו כשאתה

כבר תהיה ישנו.

כה משונה שאני יכול לבטא אהבה

ואתה עדיין אינך

ואולי אתה כבר ישנו

אצלי בלב,

אני אצלך.

אני מביט בך

בני

וכה רוצה שתהיה

ושאהיה אני ושנהיה שנינו, שאתה

תהיה כבר ישנו.

ואני מביט בבני כל הזמן, ולא מפסיק להתפעל. והלוואי שאוכל להמשיך ולהביט בו עד שאני עצמי כבר לא אהיה.