המתנחלים מול אנשי כוחות הביטחון המנסים להיכנס לנווה דקלים. (צילום: איי פי)
אחד השירים שהכי אהבתי בהופעות של אלג'יר היה "יוון". ייתכן שהסיבה נעוצה בכך שהוא טרם ראה אור בצורה רשמית וההנאה ממנו שמורה רק למתי מעט המלהטטים בציפור הכחולה או ממלאים את המועדונים בהופעות המיוזעות (שגם הן אזלו זה מכבר). אבל נראה שיש משהו מעבר לכך – "יוון" מהווה אמירה בוטה, כמעט מחאתית, כנגד המציאות שבה אנחנו חיים, אמירה שהיא די נדירה ביחס לאלג'יר של אביב גדג', שמקפיד תמיד לרמוז, ללכת סביב, לרקום סיפורים ומשלים אך נזהר לא להטיח את האמת המכוערת בפרצוף שלנו.
בראיון נפלא שערך עמי ברנד עם אביב לפני שנה, הוא שאל אותו בדיוק על העניין הזה. אביב ענה לו: "'יוון' זה השיר שאני הכי אוהב לעשות בהופעה. לנוכח כל מיני תופעות כמו 'כוכב נולד'... גלגל"צ, כל הזרם היווני, קובי פרץ, מושיק עפיה... זה שיר שבא להגיד ששום דבר לא השתנה ב-3000 שנה האחרונות. תמיד יש מתייוונים, תמיד יש את אלה שרוצים להיות הכל חוץ מיהודים או ישראלים. התקשורת דואגת לפטם את האנשים שחיים כאן בכל מיני סמים מרדימים...".
נזכרתי היום ב"יוון". לא יודע למה. כנראה לנוכח תחושת הנמנום הכללית מסביב והפאניקה מעבר לקו הכתום.
כנראה שצדק המשורר - "לא משנה מה יביא יום, אנחנו לא, אנחנו לא, אנחנו לא נפסיק לשיר...".
ù
כל מיני רעות חולות מכל מיני ביצות סרוחות
הגיעו לערוך משתה
קופי אדם צמאים לדם ובנות זוגם יפות מראה
אבל חלולות מבט
אחד אחד רוקדים לאט, מתים מפחד
אחד אחד, אבל תמיד כולם ביחד
לא משנה מה יביא יום ומה תביא שנה
רק תזיזו את הגופות שיישאר מקום
לשיר ולרקוד
כל העורבים מחכים על הגדרות
אנשים בלי שום דאגות
(בשביל מה יש לדאוג?)
ילדים על נדנדות
ובינתיים סיר הבשר מתרוקן
(בשביל מה לעבוד?)
לא משנה מה יביא יום ומה תביא שנה
רק תחביאו את הדמעות שיישאר מקום
לשיר ולישון
לא משנה מה יביא יום ומה תביא איתה שנה
רק תזיזו את הגופות שיישאר מקום
לעשן ולשתות
לא משנה מה יביא יום
אנחנו לא, אנחנו לא, אנחנו לא נפסיק לשיר -
לשיר ולרקוד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
