שגיא נאור

היום האחרון של אוגוסט, סוף הקיץ בכל מקום חוץ מבישראל. ת"א נאנקת תחת עומס החום, ודרום ת"א נראה מותש מהרגיל. הביוב עלה על גדותיו או משהו כזה, כי הוא מסריח את כל רחוב קיבוץ גלויות. אני חונה ליד "בארבי" וקצת מתרגש. הרבה זמן כבר לא התרגשתי לפני הופעה

כצפוי, השעה הרשמית היתה עשר, ההופעה מתחילה באחת-עשרה. כשבאים מראש עם ההנחה הזו, לחכות שעה זה לא כל-כך נורא. קצת ערק עם אשכוליות, קצת אווירה, קצת מוסיקה טובה. ולפני שאתה מרגיש שנמאס, מכבים את האורות, מדליקים נרות, והנה גבריאל. בלחסן בא לבארבי.

שום דבר לא היה מפתיע בהופעה אתמול. היא היתה דומה להפליא לאלבומים של גבריאל, ליצירה שלו – קצרה מאוד (שעה ורבע ברוטו, כולל ההדרן הנפלא), דחוסה מאוד, רועשת, נותנת כבוד עילאי למלה המושרת-המדוקלמת, עמוקה, מדכאת, מצחיקה, מופרעת, נבוכה.

גבריאל עומד על הבמה, נראה טוב יותר משזכרתי, ומרביץ בקהל את תורתו. על הסטנד שלידו המלים, ומנורה שמאירה אותם בחשכה ששוררת רוב הזמן מסביב. איתו על הבמה הרכב משובח, שממלא את השירים המצויינים בקטעי גיטרות עמוסי דיסטורשן אבל נקיים ומדוייקים להפליא (תודה, מר בונקר) ובתופים שהולמים בלב וברקות (אוהד בולוטין).

זו לא הופעה סטנדרטית. "זו לא הופעה, זה ניתוח מעקפים", אומר ומחייך גבריאל ברגע של הומור (היו הרבה כאלה בהופעה, וזה היה מאוד נעים לראות, והחזיר אותי לראיון ההוא עם תימורה). ובאמת, הופעה שכזו היא דבר מורכב – קצת מוזר לשבת בקהל ולראות את גבריאל על הבמה, מנתח את עצמו וחייו לרסיסים של זכרונות וחוויות, ולשתות דרינק במזגן (שעבד אגב מצויין אתמול). במערכת הסטריאו זה פחות מפריע, כי אתה לא רואה את האיש שר ומתייסר. בהופעה חיה אתה ממש מרגיש את הלב מתכווץ ומתרחב עם כל משפט של בלחסן.

הבטתי כמה פעמים במהלך ההופעה בערן צור שישב לידי. מודה. מעניין לראות אמן מוחצן כמו צור מביט בבחור המופנם והלא ברור שעל הבמה. התחבטויות הלב והנפש של בלחסן, שמשתקפים במוסיקה שלו כמו גם בראיונות שהוא נותן (תעשו לעצמכם טובה, תקראו שוב את הראיון עם תימורה), בולטים כל-כך בדרך שבה הוא שר ומופיע ויוצר ומתקשר עם הקהל. כאילו לרגע הוא אומר לעצמו "מה אני בכלל עושה פה" ורגע אחרי הוא אומר "אני אמן בן-זונה, תנו לי את הכבוד המגיע לי", והוא צודק בשני המקרים.

הבאתי איתי להופעה שניים שלא מכירים את גבריאל. ניסיתי לשים את עצמי לרגע במקומם. היו אנרגיות מעולות על הבמה, והקטעים שגבריאל ניגן היו ללא ספק מבחר מייצג ומשובח ("אל תנאף", "אוקיינוס קפוא", "כף הקלע", "השנים הטובות" ועוד), אבל קצת קשה להבין את המלים בהופעה חיה שכזו בפעם הראשונה, ובטוח קשה להתחבר לגבריאל בשמיעה ראשונה (אני יכול להעיד על עצמי), כך שכנראה שההופעה הזו לא היתה אמורה לשכנע את אלה. היא נועדה לשכנע את המשוכנעים, לספק הנאה לאלה שבקיאים בגבריאל שלהם, שנהנים לשמוע את היצירות שלו שוב ושוב, ולאלה ההנאה מההופעה החיה של אתמול היתה עילאית.

"זה שיר שאתם כבר מכירים, מקום ראשון בגלגל"צ" הוא מציג בחיוך את "בין הצינורות", רגע לפני שהוא והלהקה שלו מציגים יופי של ביצוע ליצירה הזו. לטעמי, הביצוע אתמול היה מספיק שונה מהביצוע של "אלג'יר" כדי שלא יהיה צורך בהשוואות מיותרות. עם זאת, "בין הצינורות" הוא ללא ספק הגרסה ה"גלגל"צית" של גבריאל. ליד "אל תנאף" או "כדור הרגעה בדבש" הוא נשמע כל-כך מרוכך, כל-כך מלוקק. אבל אני מודה שלא היה איכפת לי כלום, כשגבריאל זרק את הסיגריה שהדליק רגע לפני ונתן את הסולו המדהים שלו בסוף השיר הזה. הוא מעשן רק כשהוא צריך, אתם יודעים.

העניין שהכי ריגש אותי אתמול היה החומר החדש. "שדות" ו"עריסת יהלום" נשמעו מצויין, ממשיכים בקו ישר את היצירה של גבריאל, ובכל זאת מנסים לחדש, לעניין, לרתק (ניחוח מזרחי יותר עולה מהם או שרק נדמה לי?). עם הופעות כאלה, עם קהל שמילא את הבארבי אתמול (נכון, בישיבה, ובכל זאת...), עם תשומת-לב שהוא סוף-סוף זוכה לה (בחסות "אברבנאל יחסי ציבור", להם הוא טרח להודות אתמול), נראה שגבריאל בדרך הנכונה. האלבום החדש לא יהיה בסט-סלר, וגבריאל כנראה לא יופיע בקיץ הבא בקיסריה, אבל את מי זה באמת מעניין?  מה שחשוב זה שהוא ממשיך להדליק את הלב בכנות שלו, בשירה שהוא כותב.

אני איש של מילים, זה לא סוד. והדרך שבה גבריאל נותן את המלים שעל לבו ובראשו, הדרך שבה הוא שם את המלים במקום הראשון, לא על חשבון המוסיקה הנפלאה והרעש שמרעיד את הסיפים אבל בכל-זאת במקום מורם, מודגש ובולט היא שהופכת אותי לחסיד מושבע של האיש. הוא מספק תמונות של חיים, רגעים שהונצחו בידו המיומנת. "מצלמה ללא בעלים" הוא מעיד על עצמו. וזו מצלמה מיומנת ללא ספק, עם יד אמן על ההדק.

כמה קל היה לשלב כמה "אלג'יר"ים אתמול בהופעה, להרביץ איזה קאבר. במקום זאת קיבלנו נסיון כן ואמיתי של יוצר לחזור למקום הטבעי של כל יוצר – הבמה. הוא קצת התלונן ("אני שמח שאתה נהנים, אני לא ממש..."), הוא קצת לא מצא את עצמו, אבל היה בזה משהו יפה. לפחות בעיניי.

ההופעה היתה קצרה, כאמור. לא היו אתמול "רכבות" ו"מוריס" ו"קניון עזריאלי". ההופעה נגמרה לי אישית יותר מדי מהר, ובכל זאת היה בזה משהו טוב. ההדרן, "כדור הרגעה בדבש", שהגיע לשיאים פשוט לא אפשריים ושחרר את הקהל החוצה בפיצוץ על-קולי, סיפק סיום מרגש לקהל שקיבל אתמול את מלוא התמורה.

בדרך חזרה אפילו לא פתחתי רדיו. נתתי לשקט של תל-אביב אחר חצות, לרוח שנכנסת למכונית כשאתה על 120 באיילון, לאורות ולצלילים לנקות ממני את המטען הכבד שגבריאל העמיס עליי. נהניתי, גבריאל. מצטער. אבל גם לקחתי איתי משהו לדרך. וזה לא קורה לי בהרבה הופעות.

(גבריאל בלחסן בהופעה, בארבי, 31.8)

נ.ב.