שגיא נאור

התעוררתי באמצע הלילה עם חיוך רחב על הפנים. התמתחתי והצד הקר של המיטה משמאלי החזיר אותי למציאות.

שוב חלמתי את אותו החלום - ילדים באוהל בסלון, משחקים בטיול שנתי, סוגרים את הריצ'רץ' ומדליקים פנס כיס, מספרים סיפורים וצ'יזבטים אל תוך הלילה, ישנים.
על זה אני חולם, כל הזמן, כל לילה כמעט. זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא - אני בטוח. אני יודע שאני אמור להתאזר בסבלנות, במיוחד עכשיו אחרי שהיא יצאה מהחיים שלי, אבל עכשיו זה מגרד ומחר אולי כבר לא.

כל מה שהיא אמרה היה נכון - הבדידות שאני צריך, שאני מרגיש, שאני אוהב. מחשבות הזימה. הכשלונות המהדהדים שלי. ההצלחה שלי, שמפחידה אותי הכי בעולם. הפחדים האינסופיים, הקנאה המטורפת, השכחה. הצורך שלי לשאול כל הזמן שאלות: את מי את אוהבת? כמה את אוהבת? את מי אני אוהב? למה אני אוהב?

לא יכולתי לחזור לישון. זרקתי על עצמי איזה טרנינג ישן, לקחתי את המפתחות של האוטו ונסעתי לים. הים בלילה עושה לי טוב. המגע הנעים של החול בכפות הרגליים, השקט המופרע רק על ידי רחש הגלים, ופיסה של ירח עם טיפה של אור שעוזרת לסלק את החושך, מהעיניים וגם מהלב.

פתאום הרגשתי טוב. טוב מאוד, אפילו. זרקתי מעליי את החולצה, אחר-כך את המכנסיים. רצתי כמו משוגע לכיוון המים.
"תיזהר, יש מערבולות. מסוכן שם", שמעתי קול נשי מצד ימין. עצרתי את עצמי, והבטתי לכיוון. ישבה שם בחורה, עם שיער ארוך ומתולתל, והביטה בי משועשעת. קפאתי במקום, לבוש רק בתחתונים, והבטתי עמוק לתוך עיניה. היא חייכה.
"הרבה זמן את יושבת כאן?", הוצאתי בקושי משפט מהפה שלי. "לא. סתם חולמת בהקיץ", היא ענתה. חשבתי לעצור את העניין כבר בשלב הזה, למנוע מעצמי את המבוכה, את הכשלון, את התסכול. אבל משהו בתוכי רצה להמשיך. "על מה את חולמת?", שאלתי כשאני מתיישב לידה. "אתה תצחק", היא אמרה נבוכה, "חלמתי על ילדים באוהל בסלון". התקרבתי אליה, ונשקתי לשפתיה. לעצור זה בסוף, עכשיו זה התחלה.

באמצע הלילה, עם חיוך רחב על הפנים, שפתיים חמות שלימיני החזירו אותי לחלום.

(נכתב לגלריית הסיפורים הרביעית של פורום "מוסיקה ישראלית", על-פי "טיפה של אור" מאת אביתר בנאי)