שגיא נאור

מאת דוכיפת

שמו כמו צבע עיניו

מעוגן במים

וְכל חיוך שלו –

יזכיר לך אותם צלולים וְזַכּים ביוּבָלָם

מאין כמותָם ,

בְעומְקם

טבועה בבואה של אור מהוּל בִכְחול.

חיבוק אחד של חיים...

כמה טוב ,

וריח של שחר חֲלָבי

שֶׁגַח מרֶחֶם יום אתמול

מרעיד לך בִפְנים

וּמדגדג בִּנחיריךָ ,

לבך כמו עומד מִפּעוֹם

וּבַאֲרוּבּוֹת עיניךָ

                   פתאום –

                                      האושר רָטוֹב.

אני מרשה לעצמי להביא כאן פוסט מבלוג אחר במלואו, מלה במלה.

להגנתי אספר שדוכיפת היא לא אחרת מאשר סבתא של יובָלִי, ושגם לי האושר הפך רטוב למקרא המלים שלה.