שגיא נאור

הכל יקר, יקר מאוד -  חוץ מהאוכל והשתיה, שבאמת לא יקרים באיטליה, כל השאר פשוט יקר רצח. המעבר לאירו פשוט הפך את המדינה הזו לבלתי אפשרית לנו המזרח-תיכוניים המסכנים, ובכל חנות אליה נכנסתי פשוט נהיה לי חושך בעיניים למראה המחירים. לולא היה מקום העבודה מממן את המלון והארוחות, ספק רב אם הייתי מצליח להסתדר. וזה חבל, כי לאיטליה תמיד היה נופך עממי בעיניי, קצת פחות אליטיסטי מזה הצרפתי או הגרמני.

מדינה של גברים – קשה שלא להתרשם שאיטליה היא מדינה של גברים. או לפחות כזו שמאוד "נוחה" לגברים שבה: מתוך ששה-עשר ערוצים בטלוויזיה במלון, ארבעה-עשר משדרים כדורגל כל הזמן; בכל תכנית טלוויזיה, שעשועון או תכנית רצינית, תמיד תהיה דוגמנית חצי-עירומה (מישהו אמר מורן אטיאס?) בשביל הרייטינג; בפאבים אתה רואה אינספור גברים מרוצים מהחיים (ושיכורים) ומעט מאוד נשים.

למה האחרונים תמיד בסוף? – עוד קלישאה שמתבררת כנכונה תמיד: ישראלים לא מסוגלים להגיע לטיסה שלהם בזמן. בין אם זה בנתב"ג, בין אם זה בשדות תעופה זרים, תמיד יקראו במערכת הכריזה למיסטר כהן או מיס בן-מוחה (זו לא גזענות – אלא באמת שני אנשים שקראו להם במערכת הכריזה במילאנו), כי המטוס שלהם עומד להמריא בלעדיהם (והם ודאי עדיין מריצים קטעים בדיוטי-פרי).

נתב"ג 2000 -  שמעתי הרבה תלונות ורטינות על שדה התעופה החדש. בעיניי הוא מאוד מצא חן. בהשוואה לשני נמלי תעופה שבהם ביקרתי – ברומא ובמילאנו -  הוא ראוי לכל הערכה ושבח. הוא נוח לשימוש, הוא יעיל, וקל להתמצא בו. אמנם חמש שנים מאוחר מדי, אבל יש לנו במה להתגאות.

It's Good to be Home -אחרי הכל, האושר הכי גדול זה לחזור הביתה ולגלות את פניו המחייכות של ילדי הקטן, ששמח לראות את אבא שלו. :-)