שגיא נאור

הרשת הישראלית רועשת וגועשת בעקבות סגירת שני אתרי שיתוף הקבצים המובילים, Lionetwork ו-Lala, בעקבות צו מנועה נגדם שהוצא בישראל. אישית מעולם לא ביקרתי באתרים הללו. אינני מוריד "כבד" של תוכן, וההורדות שלי מצומצמות לעולם המוסיקלי, שם ציפור אחת כחולה דואגת לכל מחסורי. עם זאת, זהו ללא ספק צעד משמעותי, גם אם (כרגיל) חסר סיכוי במלחמה של החברות המוציאות-לאור כנגד משתפי הקבצים.

כבר הבאתי כאן בהקשר הזה, לפני שנה כמעט, מדבריו של נמרוד לב, על כך שמורידי התוכן אינם "ציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר", וכי "תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה". "אם אתם עושקים", אמר אז לב, "וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים... אז זה מה שאתם מקבלים בחזרה".  אישית, אני חושב שחברות התקליטים טועות מאוד בכך שהן אינן מנצלות את שיתוף הקבצים כמנוף לעידוד תרבות צריכת התכנים, ובכל-זאת קשה שלא להסכים שהמציאות שנוצרה בעולמנו מוכיחה כי השיתוף משחית.

במאמר מצוין ב"גרדיאן" התייחס טוני וודסוורת', יו"ר EMI Music בבריטניה, לכמה מהמיתוסים הגדולים הקשורים לתחום. בין היתר, הוא טען שלמרות שנראה כי "שיתוף קבצים לא חוקי מקדם מכירות אלבומים ולכן הוא דבר טוב", אם שיתוף קבצים לא חוקי יהיה החווייה הצרכנית היחידה של המשתמש (מצב שקיים היום אצל מרבית משתפי הקבצים), מוזיקאים ומפיקים כאחד לא יקבלו עוד גיבוי ו/או השקעה, וכן שלמרות שנראה כי "העברה דיגיטלית של מוזיקה תביא לכך שלא יהיה צורך בחברות תקליטים", הרי שחברות התקליטים מממנות, מקליטות ומשווקות את התכנים, ובלעדיהם יהיה קשה למרבית האמנים להתקיים.  

אחת הסיבות שאני אוהב את "הציפור הכחולה" היא שמרבית המשתפים שם הם צרכנים "כבדים" של מוזיקה חוקית, ומשתמשים בשיתוף הקבצים כדי ללמוד על מוזיקה חדשה ולהעביר את הידע הזה לאחרים. אני יכול להעיד על עצמי כי מאז שהתחלתי להשתמש ב"ציפור", צריכת הדיסקים שלי עלתה עשרות מונים (המאמר הזה ב"גרדיאן" גם מוכיח את זה באופן גורף). אני מאמין באמת ובתמים שאם אתה אוהב אלבום מסוים, עליך לקנות אותו, כי זו הדרך היחידה לקדם את היוצר ולהביע אמון בו בפני חברת התקליטים שלו. על אחת כמה וכמה כשמדובר במוזיקה ישראלית, הפועלת בשוק מצומצם, שבו הורדת תוכן במקום רכישתו יכולה למוטט חברות תקליטים (מה שקורה כרגע בישראל) ולקבור את תעשיית המוזיקה ולצמצם באופן דרסטי את כמות התוכן החדש המוקלט פה. גם היום חברות תקליטים נמנעות מ"להמר" על אמנים חדשים, במציאות שבה גם האמנים המוכרים והטובים לא מוכרים מספיק, לאור כמויות הקבצים המועברות ומשותפות באופן לא חוקי. אותי זה פשוט מעציב.

צריך להודות שהפכנו להיות אומה של גנבים, שמתגוננים ומצטדקים באיצטלה של אנרכיזם, קומוניזם ומהפכנות. הטכנולוגיה – MP3, P2P, USB – דחסה לנו יחד עם המוזיקה גם את המצפון. אני מדבר עם אנשים מסביבי שמורידים מוזיקה, ומגלה שכל רעיון רכישת שירים ו/או אלבומים הופך להיות מגוחך ואבסורדי בעיניהם. הם מצליחים לסגור את עיניהם בפני מצוקת האמן שאת תכניו הם גוזלים וחברת התקליטים שאת רכושה הם גונבים, בעוד הם ממשיכים לבזוז את הרכוש האינטלקטואלי של אחרים וממוטטים כך לבנה אחרי לבנה את העולם התרבותי שמהם הם נהנים כל-כך (בחינם).

יתר על כן, משתפי הקבצים גם גורמים להרבה מהתכנים הקשורים למוזיקה להפוך בלתי רלבנטיים ומנותקים מהחוויה: אין עוד משמעות לאלבום – המשתפים מכירים רק שירים בודדים, מנותקים מהקונטקסט שבו הם הוקלטו ואליו כוונו; אין משמעות למלים, תמונות, עטיפה – המשתפים מכירים רק את קובץ המוסיקה הדחוס; אין עוד משמעות לאמן – כל היצירה הופכת להיות קובץ אחד, עם סיומת של שלוש אותיות. וזהו.

חברות התקליטים והפדרציות למיניהן ייכשלו במאבק. הטכנולוגיה של היום אולי תפסיד, אבל הטכנולוגיה של מחר כבר בפתח. הם מנצחים בקרב, ומפסידים במלחמה. אבל במלחמה הכללית על התרבות של כולנו המפסידים הם בעיקר אנחנו.

לצערי, התקווה היחידה שלנו היא המצפון שלנו, שאולי נשאר לנו. עם קצת חינוך, עם קצת איכפתיות, אולי נבין כולנו ששיתוף הקבצים רע לכולנו, משחית את כולנו, קובר את כולנו איתו. אפשר לחשוב על עולם עתידני שבו טכנולוגיות חדשות יאפשרו ליוצר לא להיות תלוי עוד באולפנים וליצור ולשווק את המוזיקה שלו בעצמו בצורה בלתי-אמצעית לקהל (וגם להנות לבד מהפירות). עם זאת, עד שהיום הזה יגיע, המוזיקה שכולנו נהנים ממנה תלויה מאוד ביכולתם של חברות התקליטים לממן, להפיק ולהקליט אמנים חדשים.

אז תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מורידים. מושחתים, נמאסתם!