שגיא נאור

ראשָשָנה בפתח ושוב הגיעה העת לסכם את השנה במוזיקה הישראלית - - -

השנה האחרונה היתה מעניינת מאוד מבחינת מוזיקה ישראלית עבור הח"מ, וזאת בזכות פורום מוזיקה ישראלית (של YNET, כמובן) ואסף העומד בראשו, שדאג לספק לי אספקה די שוטפת של מוזיקה חדשה הישר לתיבת הדואר וזאת בתמורה לכמה מאות מילים פרי עטי (ללא ספק, הדיל של השנה). נכון – מרבית החומר היה, איך לומר, לא משהו (יש שיאמרו אף גרוע עד כדי ניפוץ פלסטיקים), אבל בין לבין היו יהלומים אמיתיים, אלבומים כיפיים וכמה רגעים שווים, שהפכו את השנה למעניינת ביותר.

אל מול המגמה לעיל, בלטה מגמה הפוכה והיא התמעטות הזמן הפנוי שלי והזמן הפנוי שלי המוקדש למוסיקה בצורה קיצונית, וזאת משום קידומי בעבודה מחד וקידומי במשפחה מאידך. יובלי הקטן ביחד עם כשבעה אנשים עליהם אני אחראי איימו לגזול (כמעט) את כל זמני הפנוי, וכך מצאתי את עצמי לראשונה צריך ממש לפנות זמן כדי להאזין למוסיקה – חוויה די מוזרה עבורי.

אם לסכם בכנות את השנה האחרונה, אז היו מעט מאוד דברים שבאמת ריגשו אותי, ורוב הריגושיםם היו די צפויים (כפי שתוכלו לראות בהמשך). לא היו הרבה תגליות מבחינתי, לא היו יותר מדי רגעים מרגשים ובעיקר לא היו די אלבומים באמת שווים, במידה שתאיים על תקציב המשפחה. בקיצור, לא לשנה הזו פיללתי וייחלתי, אבל בכל-זאת הצלחנו לסיים אותה עם כמה פנינים לכל-החיים.

להלן בחירות הח"מ לשנת המוסיקה תשס"ה:

אלבום השנה: אביתר בנאי - עומד על נייר

"תן לשינוי לצמוח / אל תפחד מהפחד... הפחד הוא שער...", שר אביתר בנאי ב"מתנות". אני חייב להודות שמאוד פחדתי מהשינוי שעבר על אביתר בנאי והדרך שבה הוא ישתקף באלבום שלו, ומאוד מאוד מאוד התרגשתי מ"עומד על נייר", האלבום שבסופו של דבר הוא הוציא השנה. "האלבום הזה מלא ברגעים נפלאים, מהסוג שממלא אותך באושר בכל פעם שאתה פוגש אותם. אלו פיסות עונג, שברירים של שמחה, ניצוצות של רגש...", כתבתי עליו באפריל, וחצי שנה אחרי אני מתענג ושמח ומתרגש עוד יותר. מ"טיפה של אור", מ"מתנות", מ"תחרות כלבים", מ"בשבילך" – כל שיר ושיר באלבום הזה מספר סיפור, מביא חיוך, מוריד דמעה, גורמים לי לחשוב, לאהוב, אפילו לכתוב. האלבום שהכי ריגש אותי השנה הוא גם אלבום השנה שלי, ללא מתחרים של ממש.

האלבום המאכזב: הפרוייקט של עידן רייכל 2

"שורה תחתונה – "ממעמקים" הוא השיר המוצלח ביותר באלבום. שורה אחת לפני התחתונה – עלייתו ונפילתו של הפרויקט שכל-כך אהבתי. שורה נוספת באזור טוב באמצע – תשכחו מהזהב שהוא קיבל תוך שבוע, בקרוב הפלטינה והדאבל-פלטינה. שורה של גידי אביבי שממש קלעה לדעתי – 'השטחיות של "ממעמקים" היא סוג של הישג: רייכל אינו דורך במקום, אלא בשום-מקום'" (מתוך לא-ממש-ביקורת על הפרוייקט 2). אני נאלץ להסכים בפה מלא ובאוזן משועממת עם גידי אביבי – הפרוייקט השני היה כל-כך שבלוני, כל-כך חיקוי חיוור של הראשון, כל-כך צפוי, שהוא היה פשוט – במילה אחת – אכזבה. גדולה. כמעט כגודל הציפיות.

הופעת השנה: גבריאל בלחסן, 31.8.05, בארבי ת"א

צילום: דורית (הגברת עם הזקן)

לא הייתי בהרבה הופעות השנה. אפשר לספור אותן על אצבעות שתי הידיים בקלות. ובכל זאת, גם אם היו אלף הופעות, הופעת השנה היתה ללא ספק ההופעה של גבריאל בלחסן בבארבי לפני כחודש. ביום שאחרי כתבתי: "זו לא הופעה סטנדרטית. 'זו לא הופעה, זה ניתוח מעקפים', אומר ומחייך גבריאל ברגע של הומור (היו הרבה כאלה בהופעה, וזה היה מאוד נעים לראות, והחזיר אותי לראיון ההוא עם תימורה). ובאמת, הופעה שכזו היא דבר מורכב – קצת מוזר לשבת בקהל ולראות את גבריאל על הבמה, מנתח את עצמו וחייו לרסיסים של זכרונות וחוויות, ולשתות דרינק במזגן (שעבד אגב מצויין אתמול). במערכת הסטריאו זה פחות מפריע, כי אתה לא רואה את האיש שר ומתייסר. בהופעה חיה אתה ממש מרגיש את הלב מתכווץ ומתרחב עם כל משפט של בלחסן...". והלב התכווץ והתרחב, וממשיך לעשות כן גם עכשיו, כשאני משחזר את ההופעה המאלפת ההיא. מי שלא היה, לא יבין. מי שהיה, לא צריך יותר מזה.

הרגע המרגש של השנה: גבריאל בלחסן במרכז הבמה, בארבי ת"א

שנה שנייה ברציפות גבריאל לוקח אצלי את הרגע המרגש של השנה. נכון שההתרגשות היא קצת באדיבות "אברבנאל יחסי ציבור", ובכל זאת היא שם - בשנה שעברה זה היה "בין הצינורות" בהופעה של אלג'יר; השנה כבר מדובר בקאמבק של ממש. גבריאל חוזר למרכז הבמה, למופע משלו, ובמשך שעה ורבע נותן תצוגת תכלית של רוק, אמנות, כתיבה, אמת, מוזיקה שבועטת ישר למעיים. התרגשתי כאילו היה מדובר באחי הקטן, בכיתי כאילו היה מדובר באקסית המיתולוגית. הבאזז לא עבר לי עד עכשיו.

האלבום הלא מוערך של השנה: ברי סחרוף ורע מוכיח - 11א

11 שנים אחרי "סימנים של חולשה", ברי סחרוף חובר שוב לרע מוכיח, בורח מהחיבוק החמים של הקונצנזוס ומוציא מאסטרפיס אמיתי. עם היד על הלב – האם זיהיתם את הגאונות של "סימנים" כשהוא יצא?  רוב הסיכויים שהתשובה שלילית. ואם כך הדבר, עשו לעצמכם טובה – רכשו עכשיו את "11א". הסיכויים טובים שלא תתחרטו על העניין הזה בעוד חודש, שנה, עשור. בהמשך ישיר ל"האחר", סחרוף טווה פה מלאכת מחשבת של שכבות ורבדים, צלילים ומלודיות, עיבודים והפקות. זה קשה בהתחלה, זה גדל עליך, זה הופך מקסים ומדהים משמיעה לשמיעה, עד שלבסוף זה נוחת עליך: מדובר באלבום נפלא. אז למה, לעזאזל, הוא כל-כך אנדר-רייטד?  סימנים של חולשה כנראה בחזית העורכים המוסיקליים וגם קצת אצל מבקרי המוסיקה. אז – שלא יעבדו עליכם. "11א" הוא 10 מושלם.

האלבום התמוה של השנה: קדימה אחורה - אסף אמדורסקי

כתבתי כבר בכמה וכמה הזדמנויות שאינני מבין את הדרך שבה בחר ללכת א.א.  בא "קדימה אחורה" וכאילו נתן לי גושפנקה אמיתית (במיוחד לאור הספקות שעלו בי, למשמע החוויות של אנשים טובים וראויים ממופע היחיד של אספ). "המלך הוא עירום" התחשק לי לצעוק למשמע האלבום הכל-כך אספאמדורסקי-מודל-2005 הזה: מנופח, ממוחזר, נתלה באילונות גבוהים, מתרחק כל-כך מהכשרון שלו, מהלב. אמדורסקי בעיניי הוא דוגמה נפלאה למה שההצלחה יכולה לעשות לנפש של אמן. "קדימה אחורה" הוא פשוט מוצר, נטול הנאה ונטול חזון, מתיש ומנופח, שעושה שמות בקטעים נפלאים משנות השמונים. אולי הגיע סוף סוף הזמן שמישהו שם בסביבה הקרובה של אסף פשוט ינער אותו טוב-טוב, ויחזיר לנו את האיש הצנוע והמרגש של פעם?

 שיר השנה: טיפה של אור - אביתר בנאי

יכול להיות שזה קשור לעובדה שיש לי עכשיו ילד פרטי משלי שאולי יישן יום אחד בסלון, יכול להיות שלא. אבל אף שיר לא ריגש אותי השנה כמו "טיפה של אור", שהכניס אור לחיי והתנגן אצלי כמעט כל יום מאז שיצא. אז במקום להכביר מילים, אתן למילים של אביתר לדבר במקומי:

ילדים ישנים באוהל בסלון -

על זה אני חולם, על זה אני חולם

זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא

עכשיו מגרד, מחר אולי כבר לא, מחר אולי כבר לא.

ירח בים יעזור לסלק את החושך

עם טיפה של אור.

לעצור זה בסוף,

עכשיו זה התחלה.

הכל נכון - אני מודה באשמה

הבדידות, הזימה, כשלון, הצלחה, הפחדים, הקנאה, השכחה.

את מי אתה אוהב, את מי אתה אוהב.

ירח בים יעזור לסלק את החושך

עם טיפה של אור.

לעצור זה בסוף,

עכשיו התחלה.

השיר הגרוע של השנה: חום יולי אוגוסט - סינרגיה

כך כתבתי לפני יותר מחודש בביקורת על הסינגל הזה: "...מדובר בקצת גיטרות רוק כבד, קצת ראפ בבתים, ובדרך מרסקים לחתיכות את כל המשמעות שמאחורי השיר ומייצרים יצור כלאיים פשוט גרוע (שלא לדבר על טעות פשוט צורמת כבר בתחילת השיר...( ... בקיצור, תרשמו ריבוע על החגורה של סינרגיה – הם הצליחו לרצוח את השיר ללא בעיות, צועקים עכשיו גם על שלמה ארצי, מחרבים פנינת תרבות בלי רגשי נחיתות....". מאז, לצערי הרב, לא הצלחתי לחמוק מהשיר הזה, בכל פעם שהעזתי לפתוח רדיו. ובכל פעם ששמעתי, הייתי צריך לעצור את עצמי כדי לא לעשות משהו לעצמי, לרדיו או לסביבה. אם זה השיר שהכניס את סינרגיה לפלייליסט, זו דוגמה מצויינת לכמה הכל כאן מחורבן. שמעתי ששלמה ארצי מתהפך בחדר האמנים בקיסריה, ושלום חנוך כבר הוציא צו שמונע מסינרגיה לחדש אי-פעם שיר שלו.

יציאת השנה: "לא ציפיתי" של MC קרולינה וסוליקו

היות שאני מאותגר רדיופונית )מבחירה(!, דווקא אשתי היתה זו שסיפרה לי על "לא ציפיתי". אחרי מעט מחקר, גיליתי שהגם שמדובר בסך-הכל בגרסה עברית לשיר של אחת טניה סטיבנס, מדובר ללא ספק ביציאה coolית להפליא של קרולינה וסוליקו, שקרעה את הרמקולים לאן שלא הלכת ובצדק. מעטים הם השירים בעברית שעושים שמות בישבן שלך כמו הספיישל לפנים של קרולינה, שפשוט לא השאיר לאף-אחד ברירה השנה. יציאה יציאה, ללא ספק.

תגלית השנה: ברק אלנקווה                   

כשברק שלח לי אי-מייל וביקש לשלוח לי את האלבום שלו לשמיעה, הסכמתי כמובן, אך לא תליתי ציפיות גבוהות בעניין. שהרי אם אני הוא תקוותו של אמן, כנראה שמצבו די עגום...  אז אינני יודע אם עזרתי לברק בדרכו לפסגה או לא, אבל האלבום "זכותו של puzzle להיות מורכב" גילה לי אמן נפלא, בועט ויורק, גונח וצורח, שרוצה להשמיע לכולם את המוסיקה הנפלאה שהוא עושה. ומגיע לו שישמעו אותו. "זכותו של" הוא אלבום שהמלים "מורכב" ו"חידה" מתארות אותו מצויין, כפי שכתבתי בביקורת שלי עליו. וגם אם גורלו שיישאר באלמוניות כפי שניבאתי בצער, דעו לכם שמדובר בסופרסטאר אמיתי, שראוי שתשקיעו בו לפחות האזנה אחת.

אלבום החינם של השנה: שיר זר - משירי לאונרד כהן בעברית

בתחילת השנה ולכבוד יום ההולדת ה-70 של לאונרד כהן, הרימו גיא חג'ג' (הלא הוא גיאחה מה"השרת העיוור") ודויד פרץ (הלא הוא איש דגול ורב פעלים) פרויקט יומרני, מדהים ומעניין מאין-כמותו: שיר זר – אמנים שרים לאונרד כהן, ביצועים חדשים בעברית צחה לשיריו של לאונרד, בחינם ובשמחה גדולה. ולא מדובר סתם באסופת "קאברים" – האמנים כולם השקיעו והביאו מעצמם אל תוך הגרסאות העבריות של שירי כהן, והתוצאה טובה עד מצויינת. "עזה תל אביב" של אלי סורני, "הללויה" של נועם פלד, "ז'אן דארק" של רזי בן עזר, "אם יהיה זה רצונך" של גבריאל בלחסן – כל אלה הם רק דוגמאות לרצועות נהדרות שלא רק שעושות כבוד ליצירה המקורית אלא גם משדרגים אותה. קשה להאמין שכל הטוב הזה נארז ושווק לקהל הרחב חינם (לפחות עד שמישהו החליט לנפנף בזכויות יוצרים ולהפריע לחגיגה), וכל זאת מתוך איזו מטרה עילאית של אהבת המוסיקה, אהבת לאונרד כהן ואהבת הקהל. ראוי להערצה, ראוי להורדה, ראוי לשמיעות מרובות, ראוי לתואר אלבום החינם של השנה.

הרי-אישיו של השנה: שלום גד - סוף המדבר / רכבות + השנים היפות של גבריאל - גבריאל בלחסן

שלושה אלבומים הופיעו אצלי ברשימת ההחמצות הגדולה של כל הזמנים. שלושה אלבומים שלא זיהיתי בזמן ולא רכשתי ונעלמו מהמדפים לבלי שוב. שלושה אלבומים נפלאים, כל אחד בדרכו שלו: "סוף המדבר" של שלום גד, "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל" של גבריאל בלחסן. שלושתם נצרבו לפני זמן רב בתודעה שלי, ונצרבו לאלבומים (לא חוקיים, כמובן) גם כן. והאלבומים האלה נשחקו מרוב שמיעות, וכל-כך חשקתי בגרסה חוקית שלהם (לא להאמין, אבל ממש רציתי להוציא כסף ולרכוש אותם). ואז, בוקר אחד, כמעט באותו הזמן וכמעט מאותו מקור, יצאו להם שלושתם מחדש. והשמחה היתה עוד יותר גדולה, כי במקרה של שלומגד הרי-אישיו התלווה לאלבום חדש ומשובח ("אהבה") ובמקרה של גבריאל הרי-אישיו התלווה למסע הופעות וחומר חדש וקאמבק מפואר. כל-כך קשה היה לי להחליט בין השלושה, אז החלטתי פשוט לבחור את שלושתם. וגם אתם אל תתלבטו: רכשו את כל השלושה, ויפה שעה אחת קודם.

האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: שלומי שבן

כמאמר הסטיקר המשעשע - "פסנתר, אתה חסר". בכל הזדמנות (בפעם האחרונה זה היה בערב לזכרו של מאיר אריאל ז"ל), מר שבן מוכיח כמה הוא כשרוני וכמה הוא חסר בנוף המוסיקלי של כולנו. האיש שאלבום הבכורה שלו לא מפסיק לרגש ולשעשע ולסקרן גם חמש שנים אחרי שיצא, פשוט חסר בחיינו. אז שמישהו יכניס אותו לאולפן ויוציא לו אלבום חדש, כי יש פה אנשים שפשוט לא עומדים בזה.

קליפ השנה: לא אומרת כלום – מטרופולין

נכון, זה קצת הזכיר את הקליפים של רדיוהד. נכון, השיר הזה נטחן כל-כך דק שהוא ללא ספק נמאס. ובכל זאת – בשעממומון והשיממון של ערוץ 24, "לא אומרת כלום" היה בליגה משל עצמו.

הכי חו"ל בישראל: מטרופולין

ועוד קטגוריה שבה היה עופר מאירי והמטרופולין שלו בליגה משל עצמו. "מטרופולין" – האלבום היה האלבום הכי קרוב לחו"ל שהיה השנה: במוסיקה, בהפקה, בעטיפה, בקליפים, באתר המושקע, אפילו בשם הפרוייקט. מאירי ללא ספק מכבד את הקהל שלו, ולכן אני מאוד שמח שהקהל הזה כיבד אותו בחזרה והצביע במצלצלין עבורו.

זהו. עד כאן סיכום השנה. אגב, בקטגורית "הכי סיכום השנה" זוכה, שנה שנייה ברציפות, Qube שמעמיד לרשות כולנו את סיכום ביקורות האלבומים של השנה (הכולל אפילו את אלו של הח"מ), ועל-כך תודה גדולה לו.

שתהיה לכולנו שנה חדשה מלאה במוסיקה ישראלית טובה.