שגיא נאור

"7 לילות" של "ידיעות" התחילו את הבלאגן, עם רשימת "100 האלבומים הישראלים הטובים" שלהם לרגל ראש השנה ("ללא נינט", הם הבטיחו וקיימו, אבל בדרך שחררו רשימה פופוליסטית ומשעממת למדי). דויד פרץ בבלוג שלו ובועז כהן בפורום "מוסיקה אלטרנטיבית" נתנו את ה-20 העבריים שלהם, כל אחד בדרכו שלו ובטעמו שלו. ועכשיו הגיע תורי. לא ממש מקורי, אבל מי יכול לעמוד בכזו הרמה להנחתה?  (מה גם שאסור לי כל החג להתעסק במפ3ים, כזכור לכם...).

אז להלן עשרים הדיסקים שהייתי לוקח איתי, בהנחה שיש מקום רק לעשרים. לאי בודד, באינטרנט או לאן שתבקשו – עשרים האהובים עליי ביותר (מסודרים אלפביתית, כמו בספרייה שלי):

אריק אינשטיין – יוני רכטר / משירי אברהם חלפי

השילוב של חלפי, המשורר (כמעט) הכי אהוב עליי בשפה העברית, יוני רכטר, מלחין בחסד, ואריק אינשטיין בשיאו; "עטור מצחך" ו"סתיו יהודי" ו"השיכור" ו"אשר טייל עמך"; אלבום שיישאר כאן לנצח, כי הוא פשוט נצחי.

אלג'יר – נאמנות ותשוקה

כי שום דבר כבר לא נשמע אותו דבר אחרי האזנה לאלבום הזה; בגלל "שלי" ו"מכתבים למיכלי" ו"קח את הזעם" ו"צרפת"; כי כל הרגש והכעס והזעם והדמעות אמיתיים ולא מלוטשים ובועטים ומחלחלים עמוק לתוכך.

מאיר אריאל – מבחר

יש למאיר המון אלבומים טובים, אבל "מבחר" הוא פשוט אלבום מושלם, כי "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" ו"אני רוצה לפגוש אותה לגמרי במקרה" ו"שיר כאב עובר ושב, איזה מזל אני שר עכשיו"; כי השירים של מאיר אריאל הם הישראליות במיטבה.

גבריאל בלחסן - רכבות

בגלל הטקסטים הנוקבים, העמוקים, הלוהטים; בגלל "מרכז עזריאלי" ו"כף הקלע" ו"אוקיינוס קפוא" ו"בית חדש"; כי האלבום הזה גורם לך לחזור ולהאמין בכתיבה, באמת, בכנות, במוסיקה כנקודת אור, כמרפא, כחיבור.

אהוד בנאי – קרוב

כל האלבומים של אהוד נפלאים, אבל רק "קרוב" הוא אלבום מושלם; כי זה השילוב המושלם בין המזרח למערב, בין הלב לשכל, בין שכונת התקווה לירושלים, בין פנחס שדה לרחוב האגס 1.

יוסי בנאי – אוסף שירים

כי הקריירה של יוסי בנאי כל-כך ארוכה, שרק אוסף שירים יכול לה; כי לשמוע אותו שר "מרוב אהבה" או "אני שר להעביר את הזמן" מעלה צמרמורות עונג במעלה הגב שלי ולחלוחית בעין; כי רק הוא מסוגל לשיר את "ערב עירוני" ו"אהבה בת 20" ו"אני וסימון ומואיז הקטן" ו"עזורה" ו"הגבירה בחום"; כי ליוסי בנאי יש קול כמו שרק ליוסי בנאי יש.

שלום גד והיהלומים – תנועות מטאטא מהירות

בגלל "אלכוהול וסיגריות" ו"האביב של חיי" ו"אהבת אמת" ו"שיר חתונה" ו"דף חדש"; בגלל שהשירים כל-כך קטנים והם עושים כל-כך הרבה; כי שלום גד כותב אהבה ועל אהבה עם כל-כך הרבה אהבה שזה מדבק.

הברירה הטבעית – אלי שורשים

כי איכות היא לא מילה גסה וזהו אחד האלבומים האיכותיים ביותר שנוצרו כאן; בגלל "ילדים זה שמחה", "דרור יקרא" ו"חתונה מרוקאית"; כי שלמה בר הוא אדם שלא מתפשר, והיצירה חסרת הפשרות שלו פשוט יוצאת דופן ברמתה; כי הלוואי שכך היתה נשמעת מוזיקה מזרחית.

שלמה גרוניך – נטו LIVE

כי גרוניך לבד על הפסנתר זו תמיד חוויה שמימית; בגלל "אלי אתה" ו"בשעת ההתבהרות" ו"הזמן עובר" ו"אל נא תלך" ו"נואיבה"; בגלל שגרוניך מוכיח שכהחומרים איכותיים וההגשה מושקעת לא צריך כלום פרט לזמר ופסנתר, נטו.

שלמה גרוניך – מתי כספי / מאחורי הצלילים

כי שני האנשים הכי מוכשרים במוזיקה העברית נפגשים כאן, כשהם רעבים, גועשים ומתפוצצים מיצירה; כי יש כאן טקסטים של זך ועמיחי וויזליטר; כי יש פה חשמל באוויר וחיוך על הפנים ומוסיקה נפלאה.

ארקדי דוכין – רוצה ויהיה (משירי ולדימיר ויסוצקי)

כי זה היה ונשאר אלבום הסולו הטוב ביותר של ארקדי דוכין (עם עזרה, כמובן, ממיכה שטרית); כי זה ההסבר לכל האלבומים של דוכין והנטאשות; כי ויסוצקי היה אמן גדול, והנוסחים העבריים של שטרית מעבירים את זה מצויין; בגלל "צמרמורת" ו"לא דו" ו"שיר לירי" ו"טמבל".

כנסיית השכל – קח שירים

כי זה האלבום עם הכי הרבה אהבה לשירי משוררים והכי הרבה אומץ; כי השילוב בין הלחנים האקספרמנטיים של הכנסייה והטקסטים הנהדרים על עמיחי ווזיליטר וזך ואדף פשוט מושלם; כי האלבום הזה פשוט עושה חשק לטבוע בתוך השירה העברית.

עמיר לב – פעם בחיים

כי עמיר לב מספר את החיים כמו שהם, והסיפורים שלו מלאים באהבה ורגש וכנות; בגלל "עננים שחורים" ו"ערב ראש השנה" ו"פעם בחיים" ו"מחכה"; בגלל השמחה והכאב והאהבה והמוסיקה והעשן שממלא את העיניים.

דני ליטני – יחס חם

בגלל שיש לליטני את הקול הכי בלוזי בארץ והוא משתמש בו נפלא באלבום הזה; כי ליטני בחר בטקסטים של אבידן וגולדברג ושפירא וזך וגפן והלחין אותם נפלא; בגלל "משבר אמון" ו"אדם זקן" ו"אמרת שתחזרי" ו"אופליה".

ברי סחרוף – סימנים של חולשה

כי זה כנראה אכן האלבום הכי טוב שיצא בארץ הקודש; כי בריזי'ט ברדו זה לא פשוט; כי בשבילך הוא ירקוד כמו אלוויס פרסלי; כי אני רוצה מידבר רק איתך.

פוליאנה פראנק – אין לבחור

כי זה אלבום אמיץ, מעיז, לוחמני ולא מתפשר; בגלל "זיוה" ו"גיבור צבא ההגנה"; בגלל השירים הנפלאים באנגלית (Strange Fruit, Escape Will Always Fail, I Measure Every Grief I Meet); בגלל קטעי המעבר הנפלאים.

יהודה פוליקר – עיניים שלי

כי יוון זה פה ממש ממול, והמוסיקה של יוון כל-כך מתאימה לכאן; בגלל "עיניים שלי" ו"בוקר יום ראשון" ו"אלקו" ו"עיר בשלכת"; בגלל הנגינה הנפלאה של פוליקר בבוזוקי; בגלל שהאלבום הזה הולך כל-כל טוב עם קיץ מזרח-תיכוני ואוזו עם אשכוליות.

רוקפור – האיש שראה הכל

כי רגע לפני שהם התחילו עם הנדודים, באלבום הזה רוקפור מוכיחים שהם להקה ענקית; כי איזה כיף לחזור לסיקסטיז עם הסאונד הלא סטריאופוני, המלודיות המתוקות וקולות הרקע; בגלל "האיש" ו"חור בלבנה" ו"מכונת הזמן" ו"כל כיוון"; בגלל שמי ידע שפסיכדליה נשמעת כל-כך טוב בעברית.

ג'וני שועלי – האלף ואחד

כי ג'וני שועלי הוא אחד לאלף; כי זה אלבום כל-כך רומנטי, שבא לך לבכות; כי "עכשיו" הוא שיר האהבה הכי גדול בעברית (ולראיה, הוא היה השיר שלצליליו רקדנו בחתונה שלנו); בגלל "אלף ניגונים" ו"אתן לך פרח" ו"שובי אליי" ו"הכל הולך ומסתבך"; בגלל "נוסע לבד" שמופיע בסוף בלי שום הודעה מוקדמת.

תמוז – סוף עונת התפוזים

כי היה רוק'נ'רול בעברית, והוא היה משובח; כי איך אפשר שלא להצליח עם שלום חנוך ואריאל זילב ויהודה עדר ומאיר אריאל; בגלל "מה שיותר עמוק יותר כחול" ו"אהבה שקטה" ו"הולך בטל"; בגלל זה נגמר מהר מדי (גם האלבום, גם הלהקה) ותמיד משאיר טעם של עוד.

וגם (למקרה שיובל מצטרף לחגיגה...):

הכבש השישה-עשר

כי זה האלבום הכי שווה להשמיע לילד שלך; כי "הילדה הכי יפה בגן" ו"גן סגור" ו"אני אוהב" הם שירים שתמיד כיף לשמוע, בכל גיל ובכל מקום; כי יהונתן גפן הוא גאון (וגם רכטר וקלפטר וברוזה ושפי ישי); כי איזה טוב נשמעת יהודית רביץ, וגם דיויד וגידי ויוני; כי זה תקליט הילדים הכי שווה שיצא בשפה העברית.