שגיא נאור

אחד המרכיבים החשובים ביותר בתפילות יום כיפור הוא הוידוי שמתוודים על חטאי הפרט והכלל, המתחיל במלים "על חטא שחטאנו". וידוי זה נאמר במהלך יום הכפורים עשר פעמים, ביחיד ובציבור. רובו של הוידוי הוא רשימה מפורטת של חטאים, שבאה להבליט ולהדגיש עבירות מסוימות, שעליהן ראוי לעשות תשובה ביתר שאת.

לכאורה, סביר היה שהווידוי יכיל רשימת חטאים "פופולריים", שאנשים רבים חוטאים בהם במשך השנה, אך דווקא חטאים כמו חילול שבת, אכילת טרפה, ניאוף באשת איש וכדומה אינם מוזכרים כלל. גם "חטאים" כמו לא להתפלל, לא להניח תפילין או לא ללמוד תורה אינם מוזכרים. מה שדווקא יש ברשימה זו הוא פירוט נרחב של עבירות שבין אדם לחברו, בין אדם לבני משפחתו, ובין אדם לחברה שבה הוא חי.

עבירות בין אדם לחברו, אמרו חכמים, אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס וירצה את זה שחטא נגדו. כדי לתקן את המעשים אין די בתיקון העוולות או פיוס הנפגעים; יש לתקן את פנים האדם, את הנפש. הוידוי של יום הכיפורים מתייחס דווקא לסוג זה של עבירות, מכיוון שדווקא מעבירות אלה נהוג להתעלם, מכיוון שהן נראות שוליות.

משום כך, ראוי אולי היה שכל אחד מאיתנו, גם מי שכמוני איננו מאמין בקיומו של אל ולכן איננו מתפלל אליו או מבקש ממנו סליחות, יאמר – לעצמו, לפחות – פעם אחת לפחות את "על חטא שחטאנו", גם אם זה בנוסח "מתוקן" כמו שאימצתי לעצמי. כדי להביט בתוך עצמנו, להצטער, להתחרט ולהתבייש. לא את הכל ניתן לשנות ולתקן מיד, אבל יכול אדם להחליט ולרצות להיות שונה וטוב יותר בשנה הבאה.