שגיא נאור

"...הייתי רוצה לספר איך אי-שם ב-1999 שמעתי את רכבות של גבריאל בלחסן והתאהבתי באלבום הזה. איך חשבתי שזה הדבר הכי טוב שהוקלט אי-פעם בעברית. איך אהבתי את גבריאל כשעוד איש לא הכיר אותו. איך חיכיתי כל-כך הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. איך שמחתי כשסוף-סוף הוא חזר להופיע עם אלג'יר. איך התרגשתי כשהוא חזר להופיע לבד. איזו סגירת מעגל זו כשהאלבום הזה יוצא שוב בהוצאה מחודשת, וכולם מדברים עליו ומתלהבים. הייתי רוצה, אבל זה לא ממש ככה.

הורדתי ממישהו את רכבות לפני שנתיים בערך. לא ידעתי מי זה גבריאל בלחסן, אבל השם נשמע לי מדליק. קובץ עם המלים ירד ראשון, ואחרי זה כבר לא יכולתי להוציא את האלבום הזה מהראש שלי, מהלב, מהנשמה. שמעתי אותו, אני חושב, כבר כמה מאות פעמים. אני יכול להגיד בפה מלא שחיכיתי הרבה זמן שיקבל את הריספקט שמגיע לו. ששמחתי שבלחסן חזר להופיע, ואיזו הופעה זו היתה. ההוצאה המחודשת של האלבום הזה היא התרגשות גדולה עבורי. היא נצחון הרוח על השכל, האמת על הרייטינג, האהבה למוסיקה על המסחריות..."

                                                                            (מתוך הביקורת שלי על "רכבות" של גבריאל בלחסן ב"שרת העיוור")

מיד לאחר אותה הופעה של גבריאל בלחסן, החלטתי שאני צריך לכתוב על "רכבות" ל"שרת". כי איך, לעזאזל, עוד אין ביקורת על האלבום המדהים הזה שם?   נכון – יש משהו מאיים בכתיבת ביקורת על אלבום כל-כך פנומנלי, אבל לא אדם כמוני יירא מהמשימה, וחוץ מזה יום כיפור מתקרב, ואין מתאים מ"רכבות" לעלות כביקורת לכבוד יום כיפור.

אז ישבתי וכתבתי. ושלחתי לגיאחה ואיימתי ש"כדאי לו מאוד" לפרסם את זה לפני יום כיפור. והפלא ופלא – זה אפילו הצליח. אז הנה, במקום ברכה ליום כיפור, "ספר תפילות לימים הנוראים (וגם לאחריהם)", ביקורת על "רכבות" של גבריאל בלחסן (וקצת יותר מזה). צום קל, עלק!