אני שונא בתי קברות. עוד יותר מהם אני שונא הלוויות. הלוויות תמיד מוציאות ממני את כל הרגשות הכבושים שהדחקתי ביחס לאנשים קרובים שאיבדתי (סבא שלי, במיוחד), ובהספדים אני מנסה נורא אבל לא מצליח אף פעם לעצור את הדמעות. ביום חמישי הייתי בבית קברות ירקון בהלוויה של אבא של מישהו שעבד אתי.
יותר משאני שונא בתי קברות והלוויות, אני שונא את הקטע הבזוי של השנור שאיך-שהוא נכרך בבתי קברות והלוויות. אמנם השנוריזם הוא זרם חשוב, מרכזי ומייצג בדת היהודית האורתודוקסית, וכידוע לכם בני דת זו שולטים ביד רמה בתעשיית ההלוויות והקבורות, אבל בכל פעם מפתיע אותי כמה קרים וכמה שנוררים יכולים להיות אנשים דווקא בסיטואציות הפגיעות והכאובות האלה (אגב, כל הדתות, בלי יוצא מן הכלל, שיכללו את ניצול החלש, המסכן והפגוע לטובתן הן).
עומד קהל גדול ומחכה לטקס ההלוויה בבית הלוויות. אנשים מוחים דמעה, עצובים. בתוך הקהל מסתובב איזה איש מוזר, כובע שחור לראשו, זקן עבות על פניו, טלית על כתפיו. הריטואל שלו קבוע: הוא ניגש לאדם עם פתק קטן על נייר צבעוני ומושיט לו אותו. על הפתק "ברכת הבית". אחר-כך הוא שואל לשמו, ואז מפטיר איזו ברכה, ולא שוכח לשאול אותו לשם בת-הזוג, הילדים, ההורים וכו'. בסוף הוא לא שוכח לבקש "צדקה". לא יודע לאן הולך הכסף, אני מנחש שהוא "עושה לביתו". והוא עובר אחד-אחד, בלי יוצא מן הכלל, בלי הבחנה.
הרב שנור הגיע גם אליי. עוד לפני שהושיט לי את הפתק הצבעוני כבר סיננתי לעברו: "אני לא מעוניין". זה לא הכסף, זה הפרינציפ. הרב שנור לא הראה סימנים של הבנה. "איך קוראים לך?", הוא שאל בלקוניות. "אני לא מעוניין", עניתי, הפעם בתקיפות. לשמחתי, בשלב הזה הוא הביט לי בעיניים והבין עם מי יש לו עסק. לשמחתי, כי עוד נסיון אחד, ולך תדע מה היה קורה שם.
כשהבטתי בפניו המופתעים-מעוצבנים, לא יכולתי שלא לפזם בראש בית מתוך "רכבת העמק" של יהונתן גפן:
"'סליחה, כבר הנחת תפילין היום?', שואל אותי עסקן עם זקן.
אמרתי לו: 'לא, ומה אתך? כבר קראת "הנסיך הקטן"??'
אבא, תעשה לי טובה, תגיד לי שזה רק חלום.
למה לא סיפרת לי שרכבת העמק לא נוסעת כבר לשומקום..."
הסרבנות האידיאולוגית שלי לא ייאשה את הרב שנור. להיפך. הוא המשיך במשנה מרץ לעבור אדם-אדם בקהל הגדול. נדמה היה לי שההלוויה לא התחילה עד שהוא לא מיצה את פוטנציאל השנור של הקהל. למה אנשים מוציאים כסף כדי לקבל ברכה מאיזה תמהוני, שהוא אפילו לא הרב כדורי, גלילי, חרוטי או כל צורה-גיאומטרית-אחרת-י? לך תדע. אי אפשר לשפוט אנשים על אמונותיהם, בטח לא כשהם במצוקה.
תחושת הגועל שמילאה אותי באותו רגע היתה נוראית. למזלי, בדיוק כשהגיע שנור עד נפש, החל טקס ההלוויה, והדמעות שחנקו את גרוני השכיחו ממני את העניינים התפלים שמסביב. אני שונא בתי קברות. עוד יותר מהם אני שונא הלוויות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
