שגיא נאור

" [29 בנובמבר 2004, אחרי בדיקה אצל ד"ר איזי]

איזה כיף שהלכנו, אמא שלך ואני, לבדוק את אמא (ואותך) אצל ד"ר איזי. לא רק שגילינו שהכל בסדר עם שניכם, אלא שגילינו שאתה זה באמת אתה – ילד שלי, בני הבכור. כשאיזי חיפש סימנים כדי לומר לנו אם אתה ילד או ילדה, הלב שלי דפק מהר, כמעט כמו שלך. ואחר-כך הוא אמר לנו, כמעט בטוח, והלב התמלא אושר גדול. פתאום אני מדמיין את כל הדברים שנעשה ביחד, אתה ואני. ואתה, אתה ישבת ומצצת אצבע, הסתכלת עלינו והסתלבטת לך בתוך הבטן. האם אתה יכול להרגיש כמה אנחנו אוהבים אותך, מחכים לך?"

את השורות האלה כתבתי לפני כמעט שנה ביומן ההריון שניהלתי לעצמי, מתוך הציפיה האינסופית שמילאה אותי. סתם ככה, בבדיקה שגרתית, גילינו שהעוברית שלנו היא בעצם עובר, והולך להיות לנו ילד. שמחנו מאוד, אבל לא יכולנו לתאר איזה ילד נפלא יהיה לנו שנה אחרי.

ופתאום, לא שמנו לב בכלל, הילד (היום!!!) בן חצי שנה. אחרי הכל חצי שנה זה כבר גיל רציני, ותק משמעותי על פני האדמה. ותק משמעותי גם לנו, כהורים. אמנם החיים משתנים כבר במהלך ההריון, אבל רק היום – עם קצת פרספקטיבה – אפשר באמת להסתכל על החיים לפני יובל ואחרי יובל ולהכריז בכנות ובאושר: ילדים זה שמחה.

נכון, זה קצת קלישאה, אבל במקרה הזה הקלישאה כל-כך נכונה. אם לפני הלידה עשינו כל מיני דברים, בידיעה שתיכף החיים משתנים ויהיה פחות כיף, הרי שהתבדינו לגמרי. זה כיף אחר, משמעותי יותר, שלם יותר, אמיתי יותר. "מה עשינו עם החיים שלנו לפני יובל?", שואלת אותי אשתי היקרה כל הזמן, ואני באמת לא יודע.

באופן מפתיע (NOT!), אני מגלה שאנחנו רוצים להיות איתו כל הזמן. חשבנו פעם שנורא נרצה זמן בלעדיו, זמן שלנו, אבל ה"שלנו" פשוט הפך מ"של שנינו" ל"של שלושתינו", וזה הכי כיף בעולם לצאת איתו, לנסוע איתו לחופש, לחוות את הדברים הקטנים דרך העיניים שלו, דרך ההבעות המדהימות שלו, דרך האהבה שהוא נותן ונותן לנו לתת לו.

סדר העדיפויות בחיים משתנה לגמרי. פתאום הדבר הכי חשוב לי בעולם זה להיות עם הילד שלי. דברים אחרים נראים ממש לא חשובים לעומת זה. פתאום הדבר הכי מטריד בעולם זה הרווחה של הילד שלי – הבריאות שלו, האושר שלו.

אני לא חושב שמעולם חשתי כזו אהבה למישהו. זו אהבה שונה לגמרי מהאהבה הרומנטית, מהאהבה שאני אוהב את אמא שלו. זו אהבה טוטאלית, חד כיוונית כרגע (אם כי כשהוא רואה אותי וישר מחייך חיוך מאוזן לאוזן, אני יודע שהוא מת עליי...), מוחלטת וחסרת-פשרות שלא תלויה בדבר.

כשיובל צוחק, העולם שלי ורוד. כשדמעה יורדת על לחיו, ולא משנה הסיבה, עולמי חרב. כשאני מרים אותו באוויר והוא משתולל מרוב הנאה, אני נהנה אפילו יותר. כשאני מחבק אותו אליי קרוב, והוא נרדם על כתפי, אין אושר שמשתווה לזה.

זה קצת קיטשי, אבל כל לילה אני נרדם במחשבות על הילד הנפלא שלי. זה קצת קלישאה, אבל זה ללא הספק הדבר הכי מדהים שעשיתי בחיים, שזכיתי בחיים. וכל העניין הזה בסך-הכל בן חצי שנה. זה מדהים לנסות ולדמיין מה יהיה עוד חצי שנה, עוד שנה, עוד חמש. מדהים ובלתי אפשרי כמעט.

מדהים, כי כל יום משהו מתפתח ומשתנה אצל יובל. יום אחד והוא מתהפך מהגב לבטן בלי שום בעיה וכל הזמן. יום אחר והוא זוחל אחורה וזז מהשטיח לרצפה בלי שאתה שם לב. יום אחר והוא מתחיל לדבר ג'יבריש ללא הפסקה. וזה בעצם כל היופי שבסיפור – לעולם לא תוכל לדעת איך ייראה היום הבא.

אני מקווה ומצפה שחצי השנה הבאה תהיה נפלאה ומאושרת ושמחה עבורנו כהורים ועבור יובלי כילד בעולם הזה כמו שהיתה חצי השנה שחלפה, ושהאהבה הגדולה, גדולה מהחיים, שממלאת אותי יום-יום שעה-שעה תמשיך להניע אותי קדימה ולשמש לי מוזה נפלאה בחיים בכלל וביצירה שלי בפרט.

ואגב יצירה, השיר שפרסמתי אתמול מתכתב (בשם, לפחות) עם שיר מופלא של רוני סומק, שהיום אני מבין ומעריך ואוהב הרבה יותר מקודם, שיר בשם "שיר לילדה שכבר נולדה":

ביום שנולדת חיממו פועלי האושר

את כפות הידיים מול האש שהוצתה

בגפרור חייך.

לילה לילה אני מתהפנט מקול נשימתך

כמו היתה הבהוב מגדלור למלח שכמעט נטרף