שגיא נאור

"על כל מיליארד חלקיקים של אנטי-חומר היו פעם מיליארד ואחד חלקיקים של חומר. וכשההשמדה העצמית הסתיימה, אחד מתוך המיליארד הזה נותר, וזה העולם שאנו חיים בו"

          (אלברט אינשטיין על תיאורית "המפץ הגדול")

"המפץ הגדול" קוראים הכתבים לענייני פוליטיקה לפרישה הצפויה-אך-מפתיעה של אריק שרון מ"הליכוד" ובקשתו לפזר את הכנסת. מפץ קטן יותר מתחולל במפלגת "העבודה", שם עמיר פרץ משלהב את היצרים של המפלגה הרדומה-לשעבר הזו. אין מה לומר – אלו ימים יפים ביותר לשמחים-לאיד. שמחה לאיד רודפת שמחה לאיד. אבל גם תקווה -  קטנה, נאיבית ואופטימית – ממלאת פתאום את החזה של אלו שרואים איך המדינה שלהם בורחת להם.

אז אריק, "מלך ישראל", מי שהקים את הליכוד לאחר שחרורו מצה"ל (לקראת הבחירות לכנסת ה-8), מי ששיקם את הליכוד מההריסות שהותיר ביביהו וזכה ב-40 מנדטים בבחירות לכנסת ה-16 (לפני שלוש שנים), מי שהיה משיח השקר של המתנחלים, יקיר הימין הקיצוני, הוא הוא זה שמחריב במו ידיו את התנועה הזו, או מה שנשאר ממנה. כי אידיאולוגיה כבר אין, גם לא הגיון או אנושיות. רק פייגלינים ועוזי כהנים וביביהו וענבל גבריאלי ולימור לבנת. אנשים שטובתם האישית מנחה אותם או ש(חוסר) תבונתם האישית מחקה אותם. בלי אריק מה מייצג הליכוד?   את ההתעללות בשכבות החלשות, את השחיתויות, את הג'ובים. מפלגה מגעילה, פשוט ולעניין. מעניין אותי כמה אנשים יוכלו באמת ובתמים לשים פתק שמייצג את כל זה בקלפי.

ובצד השני של המפה, שפתאום נראה קרוב מתמיד, עמיר פרץ מתמנה למנהיג "העבודה" ומעורר עליו את חמתם של כולם. על מה בעצם?   נכון, קל לצחוק עליו – האנגלית, העממיות, השפם. אבל, בינינו, מה רע בפרץ לעומת האלטרנטיבות?   הוא גדל בעיירת פיתוח, הוא מבין מצוקה מהי, הוא לא גנרל לשעבר עם חלומות על כיבוש ולא בן-של עם תסביכים מהבית. הוא פוליטיקאי משופשף, שזה בכלל לא רע בתפקיד שלו (ע"ע אהוד ברק), והוא הדבר הכי קרוב ל"מנהיג של העם" מאז בגין (רבאק, זה היה לפני 28 שנים). פרץ ימחק, אינשאללה, את הדימוי הנהנתן, האשכנזי, הגזעני, הזקן של "העבודה" ויזריק בה קצת דאגה לחלשים, למיעוטים, אנושיות, חמלה. תהרגו אותי, אבל זה נשמע לי לא רע בכלל.

"המפץ הגדול" הוא שם מצויין למה שהולך להיות במארס הקרוב. רק תחשבו על המצביעים הפוטנציאליים: האם אנשי השכונות, שביבי דיכא והתעלל בהם תקופה כל-כך ארוכה, יוכלו באמת ובתמים להצביע ל"ליכוד" בראשותו, ולהתעלם מהאיש שהכי קרוב אליהם בלב ובנשמה, עמיר פרץ, רק בגלל שהוא מועמד "העבודה"?  והאם האליטות שמצביעות "עבודה" יוכלו באמת ובתמים לתמוך בפרץ, שמאיים להעלות להם את שיעורי המס, ולהגדיל קצבאות לשכבות החלשות, ובכלל לתמוך בעיירות הפיתוח?   ומה לגבי מצביעי "שינוי" ו"שס" – האם האם ימשיכו לתמוך במפלגות הגזעניות האלה, או שמא יתעשתו ויתמכו בפרץ או בשרון?

הנבואה ניתנה לשוטים, you know, אבל המחשבות על היום שאחרי מעוררות בי תקוות רדומות. הסקרים (הו, הסקרים) מדברים על 28-30 מנדטים לפרץ ולשרון. זה אומר כמעט קואליציה שמורכבת אך ורק ממפלגות שפויות מהמרכז ושמאלה. The hell with it – אני אפילו מוכן ששרון יהיה (שוב) ראש הממשלה, ובלבד שתהיה פה סוף-סוף קואליציה של מפלגות גדולות, בלי סחטנות מכל סוג, בלי קיצונים ובלי קרציות. ואם וכאשר זה יקרה, אז אריק שרון באמת יוכתר כאצלי למלך, "מלך ישראל", מושיע ומחייה המדינה הזו, שקצה כבר בפוליטיקה שלה ובפוליטיקאים שלה.

כי אם וכאשר זה יקרה, ועל כל מאות הפרזיטים ששוחים בביצה הפוליטית (להלן: אנטי-חומר) יהיו פתאום מאות אנשים שפויים ומלאי מרץ שמוכנים להכניס את ראשם הבריא לביצה הזו (להלן: חומר), אזי אולי ההשמדה העצמית תצליח, ולבסוף מה שיישאר יהיה קמצוץ קטן של חומר, טוב וטהור, שיהיה הבסיס לעולם חדש שבו נוכל לחיות. זה, ורק זה, יהיה "מפץ גדול" אמיתי.