שגיא נאור

גרפיטי על מדרכה בסאן חוזה, מתוך הבלוג המדהים הזה

צריכים להיות יהיו חדרים בצורת לב בהם

נתקהל כדי לתקן

את הנזקים שנגרמו מאהבה, וחצי לילה

נחליף סיפורים, נחלוק כאב משותף

שהוא תמיד שונה, ובכל זאת

כמה שההרס מושלם, כמו בית

שהחליק מקצת הצוק אל הים

או כמו צב שאיבד את שריונו

אבל ממשיך הלאה, משאיר עקבות בחול,

מחפש מקלט שם מעבר לקצף הגלים.

כולנו מנושלים לפתע

מדרכים קטנות, דיאלוג מוכר,

בטחון שבמישהו אי-שם שיחלוק אתנו

חדשות רעות, דחייה, יום חשוב,

נפילה עגמומית של קוביות העצב,

או מישהו אי-שם שיחגוג עמנו את השקט

שבו המשמעות היא להיות שניים

ללא צורך במילים. אבל ללא אהבה

נדמה שאנחנו נופלים במורד מדרגות

שלעולם לא מסתיימות. הוא עזב או היא

הסתלקה עם מישהו אחר, זה כאילו המכה

לעולם לא תפסיק להגיע אל תוך הלב

כמו אגרוף קפוץ. נקרא למקום

"מלון הלבבות השבורים", ונקווה לאחות את הצלקות

של אהבה שלא זוכה לגמול ולעזוב

עם מעט פחות קרעים, עזובה.

אני אמצא את המקום יום אחד, ואזמין שם חדר

ואספר למפסידנים על פנים

שאני לא יכול לשכוח, ועל כאב ייחודי

המדמם כמו עקבות פזורות לאורך השלג.