שגיא נאור

היום ירד הגשם הראשון בחייו של בני. טוב, טכנית זה היה השני, אבל הראשון עבר עליו בשינה עמוקה.

נסענו באוטו – הוא, אמא שלו ואני. הבטתי בו, כשהוא מביט החוצה וסופג דרך עיניו הגדולות והסקרניות את ההתפרצות הזו של הטבע לתוך האישונים. הוא הביט למעלה, אל המקום שבו המים מתנפצים על השמשה הקדמית (הוא יושב לידי, מקדימה), והיה לו מבט משתאה. כאילו שואל מאיפה הגיעו כל המים האלה, ואיך זה שהוא עדיין לא נרטב.

בדיוק אתמול אמא שלו ואני גילינו שאם מעיפים מים מהאמבטיה שלו (כדי לפנות מקום בשבילו), הם נוחתים על האמבטיה שלנו בקול, וזה מצחיק אותו נורא. הגשם בחוץ עשה פחות רעש, וגם היתה מוסיקה נעימה בפנים, ובכל זאת הפנים שלו לא הסתירו את ההתלהבות הגדולה שאחזה בו למראה הגשם.

מעניין אם גם הוא מריח את הטבע מתחדש, מביט בעולם משתנה, בעונות מתחלפות. מה שבטוח – היום הוא היה באחד ממצבי הרוח הטובים ביותר שראיתי אותו אי-פעם (והוא ילד חייכן ומאושר תמיד), כך שכנראה שכמו אבא שלו גם הוא אוהב אהבה גדולה את החורף.