שגיא נאור

2005 תיכף סוגרת ת'בסטה, והרבה אנשים שאני קורא ומעריך מסכמים את השנה מוזיקלית: גיאחה, יאיר יונה, באדלי דרון אבא והחבר'ה ה(לא-)נחמדים מפיצ'פורק. ורק אני יושב וחושב – מה, לעזאזל, קרה השנה?  איך – בעידן האינטרנט והציפור הכחולה, כשכל אלבום בעולם נגיש עכשיו ומיד – איבדתי את העניין במה שקורה, שום דבר (כמעט) לא ריגש אותי ושברתי חזק בחזרה לאלבומים הוותיקים והטובים שלי?

כן, ידידיי. 2005 היתה שנה שחונה. מה זה שכונה, שכונת התקווה. כלומר, היתה תקווה גדולה שתהיה סוף-סוף שנה מעניינת, וקיבלתי בקושי קמצוץ של משהו מעניין, שביב של איכות. כל השאר היה הייפים שנבנו על גבי הייפים, טרנדים ושמות מעניינים שעלו באותה מהירות שירדו אחר-כך. ולראייה – כמות הדיסקים הלא-ישראליים מייד אין 2005 שקניתי השנה היא ללא ספק הנמוכה בתולדותיי (ואני קונה דיסקים כבר בערך 15 שנה).

כל מיני שמות עברו לי ליד האוזן ולא הותירו כל זוכר. בלוק פארטי, קולדפליי החדש, סופיאן סטיבנס, קלאפ יור הנדס סיי יאה, ברייט אייז, יאדה יאדה יאדה. את האלבומים שבאמת ריגשו אותי השנה, שחזרתי אליהם שוב ושוב, שקניתי (!!!) במיטב כספי, אפשר לספור על יד אחת וקצת. והרי הם:

ראש וראשון – אנתוני והג'ונסונס שלו. כבר שפכתי את מיטב הסופרלטיבים שלי כאן. אני חייב לומר שמאז האהבה שלי לאלבום הזה רק הלכה והתגברה. עזבו טרנדים, עזבו פרסים – זה אלבום אמיתי שיישאר כאן לנצח.

ההורס הגדול של Low, שהגעתי אליהם בזכות דויד פרץ, ונתקעתי איתם בזכות המוזיקה הנהדרת שהם עושים. אומרים שהאלבום הזה שונה ממה שהם עשו בעבר. זה לא ממש מזיז לי. זו פשוט יצירה נהדרת, מושכת ומהפנטת, שנשמעת טוב יותר עם כל שמיעה.

Cripple Crow של דבנדרה באנהרט, שעוד לא הספקתי להתאושש מ-Rejoicing in the Hands שלו, וכבר הוציא את האלבום הנהדר הזה – סוף סוף שירים עשירים, מלאים, מרוקנים מהפריק-פולק וההייפ שמסביבו. אני חייב להודות שעוד לא טחנתי אותו מספיק, אבל אני אאמין לגיאחה שהוא רק משתפר עם הזמן.

Government Commissions: BBC Sessions של מוגוואי, שזה קצת רמאות כי זה אסופה של הקלטות ישנות ובכל זאת זה יצא השנה, שנענע את עולמי והסב לי עונג רב.

גם Prisoners of Love של יו לה טנגו, שמור – יקיר הבלוג - המליץ לי לקנות ב"אוזן" כשהבליח לכאן בתחילת השנה לביקור קצר, הוא בסך-הכל אוסף, כך שכל קשר ל-2005 מקרי בהחלט, ובכל-זאת האוסף הזה יצא השנה והוא מכיל את היצירות הטובות ביותר משל השלישייה, שאף פעם לא היתה חזק בניפוק אלבומים מושלמים.

ואם כבר אוספים, אז תוסיפו לכם באמת את Secret Love (כי אם לגיאחה מותר, אז גם לי), אוסף נפלא שיצא בסוף 2004 (הוא יצא בכלל בארץ?) והחלק השני שלו (שנשמע די זבלי, אם יורשה לי) כבר בדרך, ומכיל את כל מה שיפה בפולק ולא העזתם לשאול, בלי כל ההייפ והניים-דרופינג מסביב, ועם העריכה הנפלאה של סונר קולקטיב, הלייבל הנפלא של Jazzanova. גם כאן, אם זכרוני אינו מטעני, מור היה בעניין, וגם כאן לא מדובר ממש בחומר חדש, ובכל-זאת זהו אוסף מושלם, שמומלץ לכל אחד.

ו... זהו. כן, זהו. שלושה אלבומים, שני סוג-של-המיטב ואוסף אחד (שבעצם לא יצא השנה), הם כל הבציר הדל שאני שומר במרתף שלי מ-2005. אם 2004 עמדה בסימן העדכניות, כשכל אלבום התייצב לו אצלי במחשב ובין האזניים מיד עם צאתו (לפעמים לפני צאתו), הרי ש-2005 שכנעה אותי להניח לכל זה, לברור את המוץ מהתבן, להתעמק באלבומים שבאמת עשו לי את זה ובעיקר... לגלות מחדש כמה אני אוהב מוסיקה ישראלית (שאגב, גם לה היתה שנה מחורבנת).

בקיצור, אני מאוד שמח ש-2005 הסתיימה מוסיקלית. בתקווה ש-2006 תהיה שנה טובה יותר – שנה שבה יעזו, שבה ירגשו, שבה יכתבו מהלב, ויפסיקו כבר עם הלוק המתאים והז'אנר הנכון והמאש-אפים ושאר בבל"ת.

ונסכם: לשנה הבאה עם דיסקייה קצת יותר ראויה.