שגיא נאור

  " הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה 

  אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל..."

ישבתי בכסא הקיצוני של הבר הקטן והמוזנח והטבעתי את שעמומי בכוס שלישית של ערק ואשכוליות. הכל כדי לשכוח את המלון הטברייני הנוראי הזה, את הכנס המקצועי הטפשי אליו החלטתי להצטרף ובעיקר את הריב המטומטם שלי עם אשתי שישנה עכשיו כמה קומות מעליי ולצידה הילד שלי. זה היה יום ארוך, ארוך מדי, ואני פשוט לא ראיתי את הסוף שלו.

לא שמתי לב שמישהו התיישב לידי, עד ששמעתי את הקול שלו מבקש מהברמן ויסקי, "נקי עם קרח", וכוס מים. הרמתי את הראש מהכוס שלי ומבטי נתקל בגבר שמנמן ומקריח, לבוש בטוקסידו משעשע, שהתרווח לו בכיסא שלידי. הוא קלט את המבט שלי, חייך חיוך מבויש ואז אמר: "כן, זה אני". הבטתי בו ספק מופתע ספק מהורהר והשבתי: "סליחה?". "כן, זה אני", הוא חזר ואמר, "הקוסם". עכשיו כבר הייתי לגמרי מבולבל. "סליחה, אבל אני כבר אחרי שלוש כאלה", אמרתי והצבעתי על הכוס החצי מלאה שלי, "ואני לא כל-כך עוקב". הוא שוב חייך. "אתה שאלת את עצמך מאיפה אני מוכר לך, ועניתי שאני זה הקוסם שהופיע קודם לפניכם באולם. עוזי הקוסם, נעים מאוד". הוא הושיט לי את ידו. "אה, אני מצטער", גמגמתי בעוד אני מושיט לו יד בחזרה, "אבל לא הייתי בהופעה. בכלל לא זכרתי שיש הופעה...".

"לא נורא", הוא אמר, למרות שראיתי על הפנים שלו שהוא קצת מאוכזב. אולי הוא ציפה לאיזה מילה של פרגון, איזה קורטוב של ביקורת. ראיתי שהוא מוטרד, אז ניסיתי להסביר. "אני לא ממש בקטע של קוסמים anyway. כל הזריזות ידיים, והטלפתיה, ובחורות שמרחפות באוויר... זה לא עושה לי את זה. אולי אני ציני מדי. אולי סתם הזדקנתי". "אה, אני לא קוסם כזה", הוא שוב חייך את החיוך המבויש שלו. "אני די איטי ומסורבל, כמו שאתה בטח רואה. ואף פעם לא הסתדרתי עם הטלפתיה. ובחורות?  נו, נראה לך שאם הייתי גורם לבחורות לרחף, הייתי יושב לידך כאן לבד?". עכשיו גם אני חייכתי. "אז מה אתה עושה במופע שלך?", שאלתי. "קסמים", הוא ענה, "קסמים באמת".

עכשיו כבר ניערתי לגמרי את העייפות והשעמום והבלבול, והבטתי בו כדי לזהות אם הוא חומד לצון או שמא רציני. הוא הביט בי, והיה משהו בעיניים שלו שרמז לי שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. "למשל?", שאלתי. הוא הביט בי, חשב לרגע, ואז שלח את ידו אל הכוס שלי, תוך שהוא מחייך חצי חיוך שובב. האצבעות שלו נגעו בכוס שלי לרגע, ואז הוא משך אותן בחזרה אליו. הבטתי בכוס, ומול עיניי הנוזל הכתום שהריח מערק הפך למשהו לבן ושקוף עם ריח של... חלב. הבטתי בכוס כלא מאמין, ואז הבטתי בו, ושוב בכוס. "מה... איך... איך עשית את זה?", שאלתי, או יותר נכון זעקתי לעברו. "הממממ, זו שאלה שקשה לי לענות עליה", הוא השיב.

"אני מניח שפשוט מאוד רציתי שזה יקרה", הוא ניסה בכל זאת להסביר. "מזמן גיליתי שאם אני מאוד רוצה שמשהו יקרה, הוא פשוט מתרחש". ניסיתי לגבש את כל ההגיון והיכולת האנליטית והמחשבה הצלולה שלי לכדי איזו מסקנה, אבל כל מה שהצלחתי זה לגמגם לעברו "זה... זה לא הגיוני". "כן, אני יודע שקשה לקבל את זה", הוא אמר לי בנימוס, "במיוחד לאנשים ציניים וחסרי אמונה. אבל יש דברים שפשוט, פשוט אי אפשר להסביר, לא?". ואז הוא שלח את היד שלו לכוס שלי, כמו קודם, אלא שהפעם כשהרחיק את ידו הכוס היתה מלאה בנוזל שחור סמיך עם ריח של קפה. "תשתה", הוא חייך, "נראה לי שאתה צריך את זה".

בלי לחשוב לגמתי מהכוס, ולקפה שבה היה טעם נפלא. מכת הקפאין קצת ניערה אותי, והרמתי את הראש והבטתי בו במבט חודר לכמה רגעים. אחרי שחשבתי קצת, ניסיתי שוב את מזלי עם שאלה: "אם אתה באמת קוסם, מה לעזאזל אתה עושה כאן, במלון מסריח בטבריה, בהופעה לפני קהל של עורכי דין משועממים?". "אה, כן, זו שאלה שהרבה שואלים אותי", הוא השיב, והיה נראה שהוא חיכה לשאלה הזו, "איך זה שאתה לא מליונר או מפורסם או משהו כזה. ובכן, גיליתי שכל הכוחות האלה, הם לא שווים כלום בשבילי. אני לא יכול לעשות שום דבר עבורי. צחוק הגורל כזה, לא?". הנהנתי בראשי, למרות שלא הבנתי עד הסוף את התשובה שלו. "כן, אשתי עזבה אותי, המשפחה שלי שונאת אותי כי אני לא עוזר להם, כל החברים התרחקו ממני...  מה נשאר לי?  ההופעות המטופשות האלה, קצת מתן בסתר, עזרה לזרים בקטנה, וזהו...  קוסם גדול...". הוא סיים את המשפט וקולו כמעט נשבר. הוא השפיל את מבטו, ואז לגם לגימה ארוכה מהוויסקי שלו.

היתה שתיקה ארוכה. אני ניסיתי בכל הכוח לעכל את כל האינפורמציה החדשה שעוזי הקוסם זרק לעברי בדקות האחרונות, ועוזי מצדו הביט בכוס שלו כאילו היתה כדור בדולח שהציג נשכחות או מה שאי אפשר לשכוח. לבסוף, אחרי דקות ארוכות, הוא פתאום התרומם, הביט בי ואמר בקול בוטח: "טוב, די עם הדכאון הזה. אני דווקא מחבב אותך. בוא, תאמר לי מה אתה רוצה ואני אסדר לך. מה אתה אומר?". הבטתי בו, לוודא שאינו משתעשע על חשבוני, אבל יכולתי לראות בעיניו שהוא עדיין רציני. "מה אני רוצה?", הרהרתי, "מה אני רוצה?". אבל שום דבר לא עלה במוחי.

עצמתי עיניים. ניסיתי לדמיין מה אני באמת רוצה. מה חסר לי, מה יעשה אותי מאושר. מחשבות שונות עלו וירדו. כסף, פרסום, תהילה, ילדים, הורים, בריאות, בית גדול, בית קטן, קרוב, רחוק, שמיים. הכל התערבב והתבלבל, בא והלך, וכמה שניסיתי להתרכז לא יכולתי להתמקד במשהו שבאמת רציתי. מוזר.

"מוזר. אני לא יודע מה אני רוצה", אמרתי כשפתחתי לאט בחזרה את העיניים. אבל עוזי הקוסם לא היה שם כדי לשמוע. הבטתי בכסא לידי, ולא היה שם איש. גם הכוס שלו, עם הוויסקי והקרח, נעלמה. במקומה, על הדלפק, היה המפתח שלי לחדר. החדר בו חיכתה לי אשתי ישנה, והילד שלי לצידה.

נכתב עבור פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.