שגיא נאור

אחת האקסיומות שהיו לי בתור ילד (ולמען האמת נותרה אצלי עד לא מזמן) היתה שמי שעובד לא ירעב ללחם. לטעמי, זו אקסיומה חשובה מאוד בחברה שרוצה עצמאות ותקומה. מבחינתי, האקסיומה הזו היא עניין מהותי וחשוב בעיצוב החיים – אתה משקיע בלימודים כדי למצוא עבודה, אתה נהיה בן-אדם כדי למצוא עבודה, אתה מתקדם בחיים כדי להבטיח את המשך תעסוקתך וכולי. האמונה  שכל עוד אתה עובד לא תדע מחסור היא בסיס חשוב להרגשת בטחון (גם אם היא מלווה ברקע בידיעה שמעבודה לא מתעשרים או שאם עסוקים בלעבוד אין זמן לעשות כסף...).

דו"ח העוני שהתפרסם בצהריים לא רק שמפריך את האקסיומה הזו, אלא שהוא נותן תמונת מצב נוראית לגבי המצב הכלכלי-חברתי במדינה: מספר הילדים העניים גדל בכמעט 100% בארבע שנות שלטונו של אריאל שרון, 20% מהמשפחות בישראל עניות, מספר העניים בישראל גדל בכ-45%, ומעל הכל –  בראש 41.5% מהמשפחות העניות בישראל עומד אדם עובד. במלים אחרות, העובדה שאדם עובד אינה עוד תעודת בטחון כנגד מחסור או דוחק.

אגב, ההתייחסות לתקופת שלטונות של אריאל שרון אינה מקרית: לפי דו"ח העוני השינוי הדרמטי לרעה במספר העניים ובמצבם נובע בעיקר מהעלייה החדשה במספר הישראלים שהכנסתם נמוכה מקו העוני ומהשפעת הקיצוץ בקצבאות. כן, אריק שרון (ראש הממשלה), בנימין נתניהו (שר האוצר) ואהוד אולמרט (שהחליף את שר האוצר לא מזמן והחליף את ראש הממשלה עכשיו) אחראים במידה רבה למצב הגרוע בו אנחנו נמצאים – הם סירבו להעלות את שכר המינימום, הם סייעו לבעלי ההון להמשיך ולהתעשר על חשבון הפועלים והעובדים הזמניים והם קיצצו בקצבאות. הם גם גרמו לכך ששום דבר לא השתנה בעצם מהפעם הקודמת.

בעוד חודשיים בערך יש בחירות, ונראה שאין שעה טובה יותר מזו לעשות סדר בעדיפויות שלנו ולהפוך את ההצבעה הקרובה על העתיד הכלכלי שלנו, ולא רק על הקיום הבטחוני-פיזי. וחוץ מזה, איזה בטחון ואיזה קיום פיזי יהיה לנו, אם לא יהיה לנו עתיד כלכלי?     בחברה שבה אנשים עובדים הם אנשים עניים המוטיבציה לעבודה נעלמת, התלות בקצבאות הולכת ומתעצמת והמרקם החברתי נשבר ומתרוקן מתוכן. זה משהו מסוכן לכולנו, אלו שנמצאים בקרבת הקו אבל גם אלו שיושבים (בינתיים) בנוח ומתסכלים על הכל מהצד.

אז תחשבו על זה בדרך לקלפי. ואולי בחירות 2006 יהיו בדיוק הצ'אנס שכולנו מפללים לו.

נ.ב. אסייג ואומר שאני מודע לזה שיש בישראל תת-חברות שאינן מחנכות את ילדיהן על האקסיומה דלעיל, ולכן אחראיות גם הן במידה רבה למצבן העגום. ובכל זאת, כבר מזמן אין אנו מתעסקים רק בהן, והגיע הזמן שנספיק להשתמש בעניין הזה כתירוץ לכל דבר.