שגיא נאור

אחרי התלבטויות רבות, ולאור העובדה שנותרו רק שבועיים עד הבחירות, החלטתי לעשות מעשה (ותודה לחנן כהן, שפוליטי שלו שכנע אותי לצאת מהארון) ולחשוף כאן, ברצינות, ומתוך כוונה, את הצבעתי ב-28 במרץ: אני אצביע למפלגת העבודה, אני אצביע לעמיר פרץ!

אתם יכולים להרים גבה, לחייך חיוך מבולבל, לזרוק איזו הערה גזענית, אבל ההחלטה שקיבלתי היא החלטה שיש מאחוריה הרבה מחשבה (גם אם היא החלטה שהתקבלה על דרך האלימינציה... מצער לומר, אך זו האמת): במצבה העגום של הפוליטיקה הישראלית מודל 2006 עמיר פרץ נראה כמו הסיכוי האחרון שלנו להפסיק את הנפילה החופשית, לעצור את המפולת.

תחסכו ממני את ההערות המתחכמות והבדיחות. אני מכיר את כולן. אני חושב שמי שניסה להצניע את הגזענות שעדיין ממלאת את הארץ הזאת קיבל את השפם של עמיר פרץ ישר בפנים. הוא מרוקאי, הוא גדל בעיירת פיתוח, הוא לא יודע אנגלית מי-יודע-כמה. הוא גם מושבניק לשעבר, ראש מועצת שדרות לשעבר, ח"כ לשעבר, וכמובן יו"ר ההסתדרות לשעבר. אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל האיש הוא די ווינר, והוא הוכיח את זה בכל מבחן שהוא השתתף בו עד היום. אז למה לא לתת לו צ'אנס?   למה לבחור שוב באולמרט או ביביהו המושחתים, בליקודימה?

ממשלת ליקודימה (ליכוד+קדימה) פגעה בצורה בוטה במעמד הביניים בישראל. היא פגעה בעניים ובחלשים, היא נכשלה בחזית המדינית-בטחונית והיא הביאה לעליית החמאס. היא המשיכה בהרס החינוך וההשכלה הגבוהה, היא הגדילה את העוני ו...זהו. שום דבר טוב, שום דבר בעצם. אז לא משנה איך קוראים עכשיו למפלגה עליה נמנים ביביהו, סילבן שלום (ולא להתראות), צחי הנגבי, נעמי בלומנטל, ענבל גבריאלי ושאר חברי הכנופייה, אני לא מתכוון להצביע לה בשום פנים ואופן.

אני מעדיף את עמי איילון כשר הבטחון, את יולי תמיר כשרת החינוך (חברים וחברות, סוף-סוף אפשר לבעוט בתחת היהיר של לימי!), את אבישי ברוורמן, את אופיר פינס, את שלי יחימוביץ. ה"נבחרת" שמאחורי עמיר פרץ נראית לי טובה לאין שיעור מהמתחרות. אני יכול לדבר פה על התכנית הכלכלית של "העבודה", שמדברת על העלאת שכר המינימום, הבטחת חינוך שווה והשכלה גבוהה לכל נפש, פנסיה חובה ושוק חופשי. אני יכול לדבר על עיקרי המצע. אבל אתם ילדים גדולים, אתם יכולים לקרוא לבד. אני רוצה לדבר פה על סיכוי וסיכון.

בחירה בליקודימה תביא עוד ארבע שנים של ביביהו, אולמרט וכל מה שביניהם. היינו שם, ניסינו את זה, יצא חרא. בחירה במפלגות קטנות ואיזוטריות, סימפטיות כלל שיהיו, לא תביא כלום (ע"ע שינוי, או יותר נכון חוסר שינוי). בחירה בעמיר פרץ היא סיכוי לארבע שנים אחרות, לאנרגיות חדשות, לחשיבה אחרת. יש פה סיכון – יש הסתברות די טובה שגם פרץ יתגלה כפוליטיקאי ממוצע ומטה, שהקואליציה שתוקם תכלול את ליקודימה, שהממשלה הנבחרת לא תעשה דבר מכל מה שהבטיחה. בואו נהיה ריאלים – זו הסתברות לא רעה בכלל. ובכל זאת, יש סיכוי, והוא לא אפסי, שהבחירה ב"עבודה" תביא למהפך, מהפך אמיתי, מהפך חברתי, מהפך מחשבתי. כמו עליית בגין ב-77', כמו רבין ופרס ב-92', מ-ה-פ-ך.

בראיון ל"הארץ" לפני שבוע הבטיח עמיר פרץ מהפך. לא פחות מכך. פרץ מאמין בעצמו ומאמין בשליחותו. הוא מתגלה כמנהיג ממולח ורציני, בעל עצבי ברזל. הוא אומר את מה שעל לבו. "עמיר פרץ יחזור אל מה שבגין ורבין התחילו", הוא אומר על עצמו בגוף שלישי, "אם אני אבחר תהיה כאן מהפכה סוציאל-דמוקרטית שלישית... אתה תראה איזה אנרגיות ישתחררו כאן – עשייה, צמיחה, חבל על הזמן." "אני ראוי לקבל את ההזדמנות", הוא אומר, "ה-29 במארס לא יהיה רק בוקר של שחר חדש. זה יהיה יום של הכרזת עצמאות ממש".

כולנו כבר היינו בסרט הזה. היינו ונכוונו. עם אהוד ברק, עם מצנע, עם וילנאי. ובכל זאת, וכאן מגיעה האלימינציה עליה דיברתי בהתחלה, מה האופציות שנותרו לנו, הבוחרים השפויים?    ביביהו?   אולמרט?!   או איזה מפלגת נישה לא ברורה כמו מרץ או שינוי?     כמו שכותב חנן, בשנים האחרונות לרובנו נהיה יותר רע. מפלגת העבודה מתכוונת להפוך את הקערה על פניה. קול למפלגת העבודה, קול לעמיר פרץ הוא קול בדרך לשינוי כיוון, למהפך, לסדר יום חדש.

ובגלל הסיכוי הזה, הקלוש אבל הקיים, החלטתי, אחרי התלבטויות רבות, ולאור העובדה שנותרו שבועיים עד הבחירות, לעשות מעשה ולהודיע מעל במת בלוג זה שאני אצביע ב-28 במרץ למפלגת העבודה, לעמיר פרץ.

אתם יכולים להרים גבה, לחייך חיוך מבולבל, לזרוק איזה הערה גזענית, אבל ההחלטה שקיבלתי היא החלטה שיש מאחוריה הרבה מחשבה. כי הגיע הזמן לעשות משהו, הגיע הזמן לשינוי, למהפך.

להתראות בקלפי!