שגיא נאור

למי שעקב במרץ אחרי סיפור הקיצוץ המתוקשר בכנפיו של איל "קוואמי" פרידמן על-ידי גלגל"צ היה ברור שתגובה מתוקשרת ופופוליסטית מכיוונו של הממסד הקובלנצי בוא תבוא, ואכן קובלנץ נתן את הראיון המתבקש לאחת מאיה בקר מ"7 לילות" ובסוף השבוע האחרון יכול היה כל עם ישראל להתרשם מ"אחד האנשים המחושבים והמנוסחים ביותר ביקום" (כך במקור), כשהוא זוכה לכתבה/ראיון מתקתקים ומתחנפים כמיטב המסורת של המוסף. ובכל זאת, בין השורות, האיש המחושב והמנוסח והכתבת המפרגנת והאוהדת חושפים את הטפחיים הבעייתיים והברורים לכל (חוץ מלקובלנץ עצמו, אם לשפוט לפי הראיון) של כל מה שרע ונורא בגלגל"צ.

"שום טירונות שבעולם לא תכין אותך לשיר החדש של הראל מויאל". במילים האלה ממש פותחת הגב' בקר את כתבתה. אינני יודע מה טעמה המוסיקלי ומה דעותיה על מוסיקה ישראלית, ובכל זאת כמי שהאזין לאלבום של הראל מויאל בקשב רב (ואגב, רחוק מאוד מלהיות אחד ממעריציו), אין בו ולו שיר אחד עליו הייתי יכול להגיד את המשפט הבא. מאידך, צוות הפלייליסט ה"מסכן" ששרד את השיר החדש של מויאל בחר לפלייליסט היפואי את "טורו", "להיט החתונות החדש של סאבלימינל". גם את האלבום של סאבלימינל שמעתי, ו"טורו" הוא בדיוק שיר עליו יכולתי לומר את המשפט לעיל, שיר שיכול לשמש חוקרי שב"כ בנסיונם לשבור מחבלים מהחמאס.

הגב' בקר מסכמת כך את ישיבת הפלייליסט דנן: "החדשות הרעות: תוך שבוע כולכם מזמזמים את 'טורו', להיט החתונות החדש של סאבלימינל. החדשות העוד יותר רעות: 'טורו' הוא באמת הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לשלוף מערימת הסינגלים הישראליים". אינני יודע איזה סינגלים היו באותה "ערימה", ובכל זאת אני יכול לשלוף מהמותן כמה וכמה שירים ישראליים חדשים טובים יותר מ"טורו" וראויים להשמעה. ייתכן שחלקם לא יצא באופן רשמי כסינגלים, חלקם אפילו ניתן להורדה (!) חינם (!!) באינטרנט (!!!), ובכל זאת כששמעתי את "טורו" ניחשתי די בקלות שהוא יתנוסס בראש הפלייליסט הגלגל"צי. אז... שלא יעבדו עליכם, אה?    התלבטויות, התחבטויות, שטויות. ישיבת הפלייליסט היא הדבר הכי צפוי בעולם אחרי מוות.

ובכל זאת הגב' בקר מפרגנת - "בחדר הקטן ביפו", היא כותבת, "מתעצב מדי שבוע פסקול הישראליות". "כאן מתנסח המיינסטרים הישראלי", היא מסכמת בהערצה. אני לא יודע מי אלה ה"ישראלים" שגלגל"צ מעצבת עבורם את הפסקול, אבל למען האמת כמו שאנחנו נראים בזמן האחרון זה כנראה נכון. גלגל"צ היא אכן תמצית הישראליות – מרדף אחרי רייטינג, אחרי ה"צהוב", תוך זלזול וחוסר איכפתיות לגבי פרמטרים כמו איכות או עומק. מבחינת גלגל"צ מדובר בקונפליקט, אותו מנסחת בקר בכתבה: "מצד אחד כולם בחדר מסכימים שמדובר בשיר מצוין. מצד שני לא כולם משוכנעים שקהל יאהב אותו". כן, גלגל"צ איננה שואפת עוד לחנך את ההמונים. גלגל"צ מעוניינת לתת להם את מה שהם יאהבו, כלומר מה שהם אוהבים כרגע, כלומר מה שגלגל"צ מפמפמת להם כרגע. מה שהיה הוא שיהיה, end of story.

אבל קובלנץ מיתמם: "אם זה לא היה טוב, אז גם אם היינו משדרים את זה 2500 פעמים ביום זה לא היה עובד". בתור בוגר הרווארד הטענה הזו מדהימה אותי. כאילו שחזרה רפטטיבית על משהו, כל דבר שהוא, לא תגרום בסופו של דבר להמונים לזמזם אותו/להאמין בו/לאהוב אותו. כאילו כל העולם לא רקד את המקרנה או שר את השירים של "מודרן טוקינג" או הקשיב ללמבדה (או הצביע לנתניהו, יש לומר). קחו את "טורו", תשמיעו שלוש פעמים בכל שעה, והרי לכם תסריט מנצח: סאבלימנל ימכור תקליט "זהב", קובלנץ יאמר שהקהל אוהב אז צריך להשמיע, וכולם יהיו מרוצים. אה, כן. חוץ מהתרבות הישראלית. זו תזכה לאסוף לחיקה עוד שיר שהמלים שלו מתאימות לילדים אינפנטיליים (למי שעוד לא נחשף הפזמון הולך כך: "אני טורו / מפוצץ בדינרו / מחולל ניסים כמו סבא ג'פטו / בוא נראה מה קורה פה...").

כן, קובלנץ דואג לעצמו לאליבי. למען האמת, הוא בונה את האליבי של עצמו במו ידיו. "אני חושב שגלגל"צ יצרה את המיינסטרים הכי איכותי שאפשר", הוא אומר. איכותי?  לפי איזה פרמטר?  ובכן, הוא נותן דוגמה: מיינסטרים איכותי כמו שירי מימון, לה "שודרו ארבעה סינגלים כי היא עשתה אלבום שהוא לשיטתו אלבום פופ מושקע וטוב". אני לא יודע מה זה "לשיטתו", אבל המלים "מושקע" ו"טוב" הן לא המלים הראשונות עליהן חשבתי כששמעתי את האלבום של הגב' מימון. קובלנץ גם נותן דוגמה לסיכונים שהוא לוקח בנוגע לאותו פלייליסט. למשל, מטרופולין - "זה לא טריוויאלי שמטרופולין חדר למינסטרים ומכרו זהב. נעשה פה הימור", הוא אומר ואפילו לא מחייך. מטרופולין?  לא טריוויאלי??!!   אני מאוד אהבתי את האלבום הזה, אדון קובלנץ, אבל הכתובת "מיינסטרים" מרוחה עליו בכל הכיוונים. שום הימור ושום בטיח. "מטרופולין" הוא דוגמה לאלבום שנכתב ונתפר עבור גלגל"צ. אני חושד אפילו שלעופר מאירי היה פוסטר של קובלנץ מעל הקונסולה במהלך ההקלטות.

חיכיתי וחיכיתי ולא התאכזבתי – קובלנץ, המנוסח והמחושב, לא וויתר על האופציה לסגור חשבון עם המבקרים. מובן שלא בצורה עניינית או נקודתית. לא, קובלנץ נוקט בשיטה הישנה והטובה של התקפה פופוליסטית ודמגוגית, שכל-כך מתאימה ל"עיתון של המדינה": "'הקצה" זה אלטרנטיב מאוד קיצוני, ממש לאלפיון העליון...", הוא אומר. רגע לפני שהוא מוציא את קוואמי מחוץ לחוק, ושולח את מאזיניו לאכול קוויאר אצל איל שני, הוא מדגיש שוב את ההבדל בין הקהל של גלגל"צ לזה של "הקצה": "רוב הציבור מאוד אוהב את גלגלצ, ואני לא מדבר על האלפיון העליון של מלצ'ט פינת ג'ורג' אליוט בתל-אביב". על זה אני אפילו לא מרגיש צורך להגיב. אני אשלח את רני רהב לבוא איתו חשבון בהזדמנות.

קובלנץ, שלא מתבייש לומר ש"מצבם של מוזיקאים ישראלים מעולם לא היה טוב יותר", לא מתבייש גם לספר ש"ברמת הטעם האישי שלי אני נהנה מ-80 אחוז מהדברים". אני הראשון לומר שאין לשפוט את טעמו של אדם, ובכל זאת, כאדם אינטליגנטי וחובב מוזיקה, אני חייב להתפלא. כי אני אדם עם טעם מוזיקלי רחב מאוד, ומזג נוח להפליא, ובכל זאת בכל פעם שאני מאזין לגלגל"צ אני חוטף את הג'ננה אחרי שני שירים וחצי. אם כלא 6 זוכים להשמעות כל חצי שעה, אם "טורו" נכנס לפלייליסט, אם עוד פעם מנגנים את קולדפליי – מישהו באמת ובתמים יכול לומר שהוא נהנה מהפלייליסט הזה?!   כן. קובלנץ. ובגלל שהוא עומד בראש המערכת הזו, ככה היא נראית. וזה פחות או יותר כל הסיפור של הכתבה/ראיון האלה.

הדבר המעודד היחיד בכל הסיפור היה לגלות שחיצי ההזדהות הגורפת עם קוואמי של מיטב בנינו חדרו אפילו את השריון של קובלנץ. "זה לא עניין את ילדי הטוקבקים", הוא מתלונן, "זאת, אגב, תופעה סוציולוגית מרתקת בעיניי שמעוז הליברליזם והמחשבה הפתוחה כולו התגייס בקול אחד כעדר מובל". הגם שמחמיא לי מאוד שקובלנץ, המבוגר ממני אך במעט, מכנה אותי ילד (בזלזול?), אני מתקשה להבין איך פספס הסוציולוג המבריק את התגובות שהיו (והיו) בכל האתרים והפורומים שצידדו במהלך שלו. ובכל זאת, "העדר המובל" מטריד אותו, וזה לדעתי מצויין. הייתי מאוד שמח לגלות שקובלנץ נכנס בכל יום לעצומה של "להציל את קוואמי" לבדוק כמה אנשים חתמו עליה מאז אתמול, ואז ממלמל לעצמו בכעס "זונות, כל ילדי הטוקבקים האלה זונות" והולך לשמוע קצת שירי מימון, כדי להירגע you know.