שגיא נאור

"אני לא יכול לתאר לעצמי איך נחיה האחד בלי השני, כך אמרנו", קראתי עוד פעם את הבית הראשון בשיר הנפלא כל-כך של עמיחי*, כאילו מנסה למלא את המוח שלי בו ורק בו, אולי זה מה שישכיח ממני את הגעגועים, שחשבתי שאני תיכף מתפוצץ מהם, לא יכול כבר להכיל אותם. "ומאז אנו חיים בתוך התאור הזה יום יום", המשכתי לקרוא, "רחוקים זה מזה ורחוקים מן הבית שבו אמרנו את הדברים האלה". אלפי קילומטרים מן הבית, מן המקום שבו אמרנו דברים כאלה, הבדידות הרגה אותי. שלושה חודשים לבד, בדירה קרה, בעיר מנוכרת, בחורף.

"יש לך אפס הודעות חדשות", אמרה המזכירה האלקטרונית שלי באנגלית בקול קר ומתנשא. גם תיבת הדואר האלקטרוני היתה ריקה. כאילו אף אחד כבר לא זוכר אותי. אתה נוסע לשלושה חודשים, משאיר את האשה והילדים בבית מאחור, רודף אחרי הכסף ובמרדף מוותר קצת על הלב, ומגלה שהלב מוותר עליך עוד יותר מהר אפילו.

כשלא יכולתי יותר לקרוא את זכרון האהבה של עמיחי, גמלה בלבי החלטה לחפש את זכרון האהבה שלי. החלטתי שאני פשוט נכנס לאוטו ונוסע אליה. לא ראיתי אותה כבר איזה שנתיים, ובכל זאת היא היתה האדם היחיד שאני מכיר במקום הזה, האדם הקרוב הקרוב ביותר אליי. נסיעה של מאה קילומטר אולי, כביש ארוך ומפותל, לצאת מהעיר, לחפש קצת חום, מישהי אחרת, אולי במקום.

נסעתי ונסעתי. החימום באוטו מרדים אותי. המוסיקה של ניק דרייק ברקע רק מחדדת את הכאב, שמה מלים במקום שלא היו קודם, מראה לי את הדרך אל העצב, ואני נוסע בה, הרחק הרחק. כשאני לא יכול יותר לנסוע בקו ישר, אני עוצר באמצע שומקום באיזו תחנת דלק, כאילו כדי להשתין, אבל בעצם כדי לדבר עם מישהו, לא משנה בעצם מי. אני נכנס לדיינר השומם, וריח הבדידות באוויר נמהל בריח קתלי חזיר נשרפים. האישה המבוגרת מאחורי הדלפק עייפה ואדישה. גם הקופאית לא בעניין של שיחה. בפינה, באיזה שולחן צדדי, שניים אוחזים זה בזה כאילו רק עכשיו נפגשו, מתכבדים זה בזה כאילו אין מחר, כאילו אין להם בית. ואני, מה איתי?   לי זה לא יקרה. בטח לא הלילה. למרות שאולי אני בעצם רוצה.

אני מחכה בסבלנות כשהמלצרית המבוגרת מוזגת באטיות את הקפה הדלוח מהקנקן שביד שלה לכוס שלי. בזווית העין אני מסתכל החוצה, ומגלה שהתחיל לרדת שלג. המלצרית מבחינה במבט שלי אומרת לי בעייפות "הם אומרים שהחורף השנה קשה במיוחד". אני לא יודע מי זה הם, ואיך היו החורפים הקודמים, אבל שלושת החודשים האלה בקור הצפון-אמריקאי ללא ספק שברו את רוחי. מצאתי את עצמי מהרהר לא פעם אם החורף הזה אינו אלא קונספירציה של הטבע כדי להעניש אותי על הנסיעה הזו שלי. אולי אם הייתי קצת יותר מלא באמונה הייתי גם קונה את זה.

אני לוקח את הקפה ומשאיר כמה מטבעות על הדלפק. כשאני מגיע לדלת המלצרית שואלת אותי לאן אני נוסע. כשאני אומר לה את שם המקום, היא מרצינה לפתע. "אני חושבת שהדרך לשם חסומה", היא אומרת, "חכה רגע. אני אתקשר למשרד השריף ואשאל".  אני חוזר לדלפק בלית-ברירה, מתיישב ולוגם קצת מהקפה. הוא מגעיל בדיוק כמו שציפיתי, בדיוק כמו המקום הזה, בדיוק כמו מזג-האוויר, בדיוק כמו החיים שלי עכשיו.

"אין לך מה לנסוע", היא אומרת לפתע וקוטעת את חוט המחשבה האפלה שלי, "היום כבר לא תגיע לשם". אני מביט בה, קצת בחוסר אמונה, וחוקר: "כל הדרכים חסומות?". "הדרך הראשית חסומה", היא עונה, "יש דרכים אחרות, אבל זה מסוכן. לא נראה לי שבחור נחמד כמוך רוצה לנסוע בהן", היא מחייכת אליי חיוך קטן, עייף, ואז חוזרת לענייניה מאחורי הדלפק.

אני צריך חום, אני צריך אהבה, אני צריך אישה, אבל אני לא הולך לשום מקום מסוכן. בטח לא כאלה שלא אוכל לחזור מהם, כמו שאומרים. אחרי הכל יש לי אשה בבית ושני ילדים. אני מקבל בהכנעה את המציאות, לוקח את המפתחות ביד, מודה לה ומתחיל ללכת לכיוון היציאה. עכשיו אני רק צריך להיכנס לאוטו, לנסוע חזרה שמונים קילומטר, לעלות שמונה קומות, לפתוח את הדלת, להיכנס למיטה ולעזאזל העולם. אולי במיטה שלי, בין השמיכות, יש לי איזה סיכוי קטן לצוף ולחכות שיעבור כבר החורף הזה, שנדמה כאילו מקפיא גם את השעות, שלא עוברות ומתמשכות ומתמשכות ומתמשכות.

סוגר את הדלת, פותח חלון, מתניע. על רקע הגיטרה של ניק דרייק אני נזכר בבית האחרון של עמיחי: "כל סגירת דלת, כל פתיחת חלון, כמו ניתוח בהרדמה, בלי כאב". אני נאנח ואומר בקול רם את השורה אחרונה, הנכונה כל-כך, הנכונה תמיד: "הכאבים אחר-כך". הם עוד יבואו, יכסו אותי כמו השלג שמצטבר על הכביש, מכסים תקופות יפות, כמו עונש על חטאים שכבר חטאתי ואלה שבאים אליי.

* זכרון אהבה: התאור