"...מכאן מוליך אותי רחוב המלך ג'ורג' בקו ישר עד דיזנגוף סנטר. אני נכנס וחותר בים של ילדים צורחים ונשים גוצות, כולן בכרסים חשופות ובכתפיות חזייה של פלסטיק שקוף, ועולה אל מחוז חפצי – החנות של "למטייל" בקומה השלישית. מי שמיקם חנות לצורכי טיולים דווקא כאן, נהג בתבונה. די בדקות ספורות האלה בחללו של המקום, וכבר מתעוררת בך תשוקת מסעות, מהר ככל האפשר ומה שיותר רחוק.
ב"למטייל" אני עורך קניות של ציוד טיולים שלא אעשה בו שימוש, שומע הרצאות על מסעות שלא אצא אליהם ועל מקומות שלא אפקוד. אני בוחן בעיניים כלות-מקנאות את הצעירים המתכוננים למסעותיהם, והם בוחנים בעיניים כלות-מקנאות את שק השינה היקר, הקל והחם במיוחד שאני נוטל אל הקופה ואת כירת השדה האלפיניסטית שבוערת שמונה שעות רצופות גם ברוח סערה. אני סוקר את הפתקאות שעל לוח המודעות – פתקאות של נערות חרדות ששמן ל ונופר, נעה בלי וו, סתו בלי יוד ואילת עם יוד אחת, שמחפשות להן בן-זוג ל"נחיתה רכה" ואולי גם ל"המשך מגניב" במזרח המסוכן, הרחוק..."
אני קורא עכשיו את "יונה ונער" של מאיר שלו (שאשתי קנתה בשבוע הספר). טרם סיימתי, אז זה לא פוסט-ביקורת או פוסט-על אלא פשוט המלצה: זה חכם וזורם ומצחיק ומרגש וכתוב כמו שרק מאיר שלו יודע, ומזכיר קצת את "בביתו במדבר" ו"פונטנלה" ו"רומן רוסי". מכל רומן של מאיר שלו תמיד נשארים לי קטעים קטנים כאלה, אמיתות קטנות, תיאורים קטנים של חיים, שאני לוקח איתי הלאה. הקטע לעיל לבטח יהיה אחד מאלה ברומן הנוכחי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
