שגיא נאור

בכל סיבוב השמיים נעשים אדומים

בין בוץ לביצה ללילות העירומים

הלוך וחזור, הלוך וחדור, מתגלגלת השמועה

המוסיקה אילמת, כוכב הרוק מת

לייב אין בית שמש...

אינני חסיד גדול של רם אוריון, אני מודה. מאז הימים בהם היה "לא חברה" בנושאי המגבעת המיתולוגיים לא ממש התחברתי לפועלו המוזיקלי, ובכל זאת הסשן החי של רם ולהקתו אצל קוואמי באולפן, במסגרת חגיגות סיום "הקצה" במתכונתו הקודמת (אגב, טרם האזנתי למתכונת החדשה, אבל אל דאגה, מר אליקים, "המסור" עם נעה גראס היא יופי של אלטרנטיבה...), היה תצוגת תכלית מרשימה למדי, כולל "גיבור גיטרה" החביב, "אינסוף" וגולת הכותרת – "לייב אין בית שמש" של נושאי המגבעת, בביצוע משותף עם אוהד פישוף, אחרי ארבע-עשרה שנה (!!!).

קיצוני בצעדיי מתקדמים גלגלים

משתלטים על רקע נוסף - זה לא בידי

אני ניגש לשערים הנעולים מחפש במי לפגוע

הנערה שאני רוצה לאהוב היא גם זו שאני רוצה להרוג

לייב אין בית שמש...

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את הקלטת של "נושאי המגבעת". זה היה כמו מכה של רוק'נ'רול ישר ללב, ישר למוח. שום דבר לא הכין אותי לזה. בימים שעוד לא הבנתי מה זה פאנק ומה זה אלטרנטיבה, יכולתי להבין שזה אחר, זה אמיתי, זה כובש, זה מעורר וזה עושה לי דברים גם בבטן וגם בראש. "לייב אין בית-שמש", השיר והקליפ, "ביקור בהר" המדהים, "האלוהים שלי עייף", "קול של אלוהים אחר" – כמה שירים נפלאים באלבום אחד (בהוצאת "האוזן השלישית", אגב) שמהר מאוד אזל והפך לפריט אספנים. האלבום הזה חוגג תיכף עשרים שנה. עשרים שנה - לך תבין.

ב-1990 הוחתמה הלהקה ב"הד ארצי". עם שלומי ברכה כמפיק מוסיקלי הוציאה הלהקה את "מי רצח את אגנתה פלסקוג?" שהכיל שירים חדשים, טובים ומיוחדים, אבל רחוקים מהגאונות המתפרצת של אותה קלטת ראשונה. אחר-כך באו סכסוכים עם כל מי שרק אפשר (כולל פיצוץ הופעה מתוקשר ב"רוקסן" שבו היה לי ה"כבוד" להיות נוכח...), התפרקות, ליווי של צביקה פיק (!) ו...הרבה געגועים מצד המון אנשים לדבר האמיתי.

אני כמו הדוקטור שטבע מתחיל הצער לחלחל

טיפול נוסף ימית אותי

בסך הכל החזקתי כל הלילה בידה, עד שהיא בכתה.

אני לא יכול לשלוט בזה

לייב אין בית שמש!!!

הגרסה של אוריון את פישוף מודל 2006 מזכירה יותר את זו של ההרכב של 1990 ופחות את זו של הקלטת (שאגב יצאה מאז על דיסק והיא חובה בכל בית), ובכל-זאת לשמוע את פישוף צועק "לייב אין בית שמש" זה כמו לחזור במנהרת זמן חמש-עשרה שנים אחורה, אל ימי ה"רוקXן" העליזים, אל ליוויס וטי-שירט שחור של איזו להקה, אל תמימות, אל רוק ישראלי, אל נעורים שלא רוצים להיגמר.

אגב, מרחק כמה מאות מטרים בלבד מהיכן שאני עובד (וכותב), עמד לו אותו "רוקסן" מיתולוגי. בכל פעם שאני עובר ליד המקום שבו הוא עמד אני מבין שהנעורים אכן נגמרים מתי שהוא, או שפשוט אנחנו מחליפים אותם בנוחות המשכרת של ההי-טק.