"...ואז תבואי ותלכי ותבואי ותלכי קצת
שלא אשאר כבוי ככה
וככה נוכל להיות..."
התעוררתי בבוקר, עייף וכבוי. כבוי, רווי, קבור, גמור. כבוי, כפות, קאפוט. אפס אנרגיה בגוף ואפס רצון לצאת מהמיטה ואפס איכפתיות ממה לעזאזל קורה בחוץ מעבר לחלון המוגף בחדר שלי.
עכשיו זה סופי, חשבתי לעצמי, נשבר לי הזין מאהבה. אחרי שהיא ניפצה לי את הלב לחתיכות, ריסקה לי את הרצון לחיות, הפכה עליי את העולם, עוד הייתי אופטימי, שאולי אשכנע אותה אחרת, שאולי זה ייגמר בטוב, שאם היא באמת האהבה הגדולה לה חיכיתי לא יכול להיות שזה פתאום ייקטע ככה. אבל, עכשיו, אני מקבל עליי בהכנעה את המציאות – האהבה היא לא בשבילי. הנה, כבר הצלחתי לשכנע אותה לחזור, לנסות שוב, לגשר על הפערים, למצוא נחמה ברגשות העזים, בתשוקה הגדולה, באושר העילאי שמצאנו זה בזרועות זו, ועד שהסכימה גיליתי שפתאום היא איננה האשה שראיתי קודם. עוד מקרה של מציאות שהגמשתי, שמימשתי, שקסמתי לי כדי להתאים לחלומות שלי. ואחרי כל הנסיונות והבקשות והתחינות פשוט ביקשתי ממנה ללכת, לוותר, אמרתי לה שזה נגמר.
ומאז אני עייף וכבוי. ומאז אין לי חשק או רצון לאהבה. כלום.
בצהריים התקשרת. הקול שלך רעד כשדיברת. אמרת שאת יוצאת, שאת רוצה לבוא, לראות אותי סוף-סוף. משהו אצלי רעד גם כן. ניצוץ של אש, גחל שנותר ושרד, אוד מוצל של אהבה, של חלום שהצליח לעבור את הכל ולהישאר חם. מאותו רגע כאילו התעוררתי לחיים.
רעב ומצפה. מצפה, מחכה, מנסה, מגלה. מצפה, מבקש, מנחש. אינסוף אנרגיה בגוף ואינסוף רצון שאיים להעיף אותי רחוק מהכלוב הקטן והמחניק שבו הייתי חייב להישאר ואינסוף תשוקה לצאת החוצה מהבניין הקר שבו שכן החדר שלי.
הזמן זה עכשיו, חשבתי לעצמי, ויש עוד סיכוי לאהבה. אחרי שבנתה לי בלב מגדלים של שיר, נתנה לי בחזרה רצון לחיות, פתחה בפניי את העולם, הייתי סוף-סוף אופטימי, שאולי היא תראה לי אחרת, שאולי זה ייגמר טוב, שאולי היא האהבה הגדולה לה חיכיתי, שאני לא מוכן לקבל מציאות שבה האהבה היא לא בשבילי. הנה, הצלחתי לגרום לה לבוא, לנסוע, לחצות מרחקים, לחפש אהבה במקום אחר, באדם שלא הכירה, רק קראה את המלים שכתב וכתבה ואהבה בחזרה.
הייתי רעב ומצפה. עם חשק ורצון לאהבה. המון.
בשעה המצופה עמדתי בתחנת האוטובוס ובעיניים מוארות-מקוות הבטתי באוטובוס האדום והישן שזחל לו לצומת לאט, לאט מדי. הדלת נפתחה והיא ירדה מהאוטובוס ואף-על-פי שמעולם לא ראיתי אותה לפני כן ידעתי שזו היא. כשתיארתי לה את סוג הרכב בו אגיע, היא צחקה ואמרה שהיא "לא מבינה במכוניות". "לבן", אמרתי וצחקתי בחזרה, כי היה משהו צח ומלאכי וממכר בצחוק שלה, בחיוך שלה. ואותו חיוך, מתרגש ורועד, ניצב עכשיו מולי, ממשי וקרוב.
בדרך הביתה דיויד ברוז, שאמרה לי שהיא אוהבת, שר לנו על שניים יחד מתחת לשמיים, והרגשתי שגם אנחנו ככה, לבד בעולם, בדרך למקלט בשבניתי לנו, על גג בית הוריי, כדי שלא יפריעו לנו, שלא יקלקלו. לא דיברנו הרבה, הרבה הבטנו זה בזו. העיניים שלה כישפו אותי, בלבלו, מלאו. הייתי סחרחר, מלא ברגשות, מלא באנרגיה, מבולבל מעצמי וממנה. כשנעתי בכתפה לבסוף, על המיטה הקטנה, הרגשתי שלרגע נגעתי בשמיים, ואחר-כך טעם שפתיה גן-עדן וידעתי – אינני כבוי עוד. ידעתי – זו האהבה לה חיכיתי.
התעוררתי בבוקר לחיים חדשים. צעיר, מהיר, אדיר. מלא בחיים, מלא ברגשות, מלא בחלומות. האנרגיה בגוף איימה לנתק אותי מהאדמה והרצון כמעט ושלח אותי בדרך הארוכה אליה והאהבה לזו שוודאי יושבת עכשיו גם כן בחדר שלה לבד ומביטה בעיניים גדולות אל החלון וחושבת היכן אני נמצא בערה בי.
עכשיו זה סופי, אמרתי לעצמי, זו סוף-סוף האהבה. האהבה שלי, האהבה שבשבילי.
נגמרו החיפושים, ההיסוסים, החששות. אני מאוהב.
מוקדש לאהובתי, שממש היום
לפני 12 שנה, החזירה לי את
האמון באהבה, הציתה בי מחדש
אש והעירה אותי לחיים חדשים
ונפלאים שלא הכרתי.
נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י 
[לרכישה]. הטקסט המקורי כאן.
1. שש שעות
2. חבק אותי
3. היא ואני
4. אהובתי
5. החורף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
