שגיא נאור

גם הבחירה באביב גפן כמחבר+מלחין+מעבד+מפיק+מחליט-בכל-הנושאים-המקצועיים תמוהה. למי שלא שם לב, אביב גפן נמצא כבר הרחק מעבר לשיאו. למען האמת , מאז הפרסום הגדול שלו זכה אחרי רצח רבין ואלבומו "המכתב" (מ-1996!), גפן כבר מזמן לא הוציא משהו באמת מעניין, חדשני או יצירתי מעצמו (או מאחרים, ע"ע קרן הכט או נורית גלרון). נראה שלאחרונה הוא עסוק בעיקר בלמחזר את עצמו (באנגלית, למשל, כ-Blackfield) או אחרים (אואזיס?!). הוא טוען שהוא יוצר מוסיקה "לגילו", אבל בתור בן גילו אני חייב להודות שאין לי דבר וחצי דבר היום עם היצירה של גפן (ואני עוד מאלו שאהבו מאוד את המוסיקה שלו בשלושת האלבומים הראשונים).

בקיצור, עם נקודת התחלה שכזו, כשנינט מתייחסת למוסיקה כדבר שולי ואביב גפן על כס המנצח, הסינגל החדש "כשאתה כאן" הוא ארבע דקות (ורבע) מזוקקות של תצוגת תכלית של כל מה שרשום לעיל - נינט נשמעת עייפה, לא מתעניינת, מזייפת רגש, מציפה אותנו ברגש כתחליף לתוכן. המלים והלחן של גפן קלישאתיים כל-כך שזה מביך, שלא לדבר על זה שהכל דומה נורא לכל מה שנשמע כאן לאחרונה (קצת קרן פלס, הרבה אפרת גוש), וההפקה היא בדיוק מה שכבר שמענו (וכשכבר די נמאס לשמוע). בינינו, לולא היה מדובר בסינגל של נינט, יקירת עם ישראל, אני לא בטוח שמישהו בכלל היה נותן לה יותר מרגע, בטח בהשוואה לזמרות חדשות ומעניינות כמו מירי מסיקה או איה כורם או כל שאר הזמרות החדשות שמציפות את הרדיו.

אני לא יודע אם לנינט איכפת איך נשמעת התוצאה הסופית. היא אולי עסוקה מדי ב"סדרת הסלולר" בכיכובה ש"מתעדת את תהליך העשייה של האלבום". אבל להליקון ואולי גם לאביב גפן כדאי לדעת: התוצאה רחוקה מלהרשים. לא צודק לשפוט אלבום לפי סינגל ראשון, אבל בהשוואה לסינגלים של שירי מימון וגבסו, מויאל או סקעת, השיר של נינט חיוור ומשעמם. מימון וסקעת, שנבנו על חומרים של אחרים, עשו כנראה עבודת דיג/ציד יותר טובה. גבסו ומויאל, שכותבים את החומר לעצמם, לבטח ניצבים במקום אחר לגמרי מנינה. והיא, ה-כוכבת של "כוכב נולד", האם המייסדת של הז'אנר, עומדת להפסיד בקרב שהיה אמור להיות הכי חשוב עבורה. היא הולכת ומתרחקת מריטה, הולכת ומתקרבת ליב"ז.

בניגוד למה שאתם חושבים אני שונא לומר "אמרתי לכם". במיוחד אם אני לא היחיד שאמר לכם. כולם כתבו על זה, אמרו את זה, ניבאו את זה. במקום לסתום לכולם את הפה, נינט פשוט הוכיחה לכולם שהם צודקים, שזו כרוניקה של כשלון ידוע מראש, נבואה שמגשימה את עצמה. ואני בכלל הייתי מעדיף לטעות. כולם היו. אבל אין מה לעושת - אמרתי לכם.

נ.ב. הרשימה הזו, בניגוד למה שאתם חושבים, היא לא שמחה לאיד. בדיוק ההפך. היא כאב לאיד. כאב של המוסיקה, של אוהבי המוסיקה, של אלו שהמוסיקה חשובה להם. אלה מבקשים, רוצים, דורשים יחס יותר רציני מאלו שמגדירים את עצמם כ"אמנים", וכשהם לא זוכים ליחס שכזה, זה כואב. מאוד. ו"אמרתי לכם" היא נחמה קטנה. נחמה של שוטים, אבל נחמה.

(כשאתה כאן, סינגל חדש לנינט טייב, הליקון)