כשדמיאן רייס עלה על הבמה הקטנה בצוותא שפשפתי את העיניים כלא מאמין. כן, אמנים די גדולים (דפש מוד, סטינג) כבר פוקדים את ארצנו תכופות, אמני אינדי (הג’ינגית הבלונדינית, דבנדרה) כבר מופיעים בבארבי, ובכל זאת לשמוע את דמיאן רייס במרחק מטרים ספורים ממני זה ללא ספק חלום שהתגשם, עונג צרוף, רגע נדיר של הנאה.
לרגע קל, לפני שלושה שבועות בערך, אפשר היה לעצום עיניים ולחשוב שהיינו כשאר העמים, מדינה מתוקנת, כר להופעות שוות מכל העולם. אני זוכר את עצמי ביציאה מהבארבי אחרי ההופעה של דבנדרה, אומר לדני שזה פשוט לא יאומן. ותראו איפה אנחנו עכשיו... 
ובכל זאת, לפני שלושה שבועות ומשהו, ולרגל אחרית הימים המוזיקלית-תרבותית, יזם גיאחה, יקיר הבלוג, עוד אחד מהפרוייקטים השובבים שלו (שמצליחים בכל פעם להוציא [אותי משלוותי]/[דברים טובים ממני]) - ספירת העונג. וגיא מסביר: "מההופעה של דבנדרה ועד ההופעה של בלונד רדהד, מדי יום בימי השבוע (לא כולל סופ"ש) יעלה פוסט שאתם כתבתם על אמן אחד שצריך לבוא ארצה, פלוס שיר להורדה. למה? כי זה נורא כיף!".
ובכן, היום מתפרסמת (סוף-סוף...) הביקורת הפיקטיבית-פנטזיונרית שלי על ההופעה הכל-כך מתבקשת/נחוצה/חלומית של דמיאן רייס במועדון "צוותא" (פלוס שיר להורדה) ואפשר לקרוא אותה ממש כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
