שגיא נאור

כמעט ויכול אני לראות את הנצנוץ

של האורות שממרחק

מסמנים את שיבתי

הם אלו שעתה נדלקים,

השתקפותם חיוורת ומעורפלת,

שעות רבות של כאב עמוק.

למרות שלא רציתי בכך,

אהבה ראשונה גורמת לך תמיד לחזור שוב.

הרחוב הזקן שם פעם ההד אמר לי:

חייה שלך, את אהבתה עליך להרוויח,

תחת הכוכבים המביטים בי בלעג,

וכעת אדישים הם רואים אותי חוזר.

כתבתי כאן לא פעם על דעותיי האתאיסטיות. בהרבה תחומים בחיים, חוסר האמונה והריאליזם הופכים את החיים לפשוטים יותר, רגועים יותר – פחות קיצוניים, פחות סגפניים, פחות טקסים וחובות, פחות פחד והתרגשויות-שווא. עד לא מזמן הייתי מאוד שלם ומאוד שליו עם הדעות האלה שלי, ובמיוחד עם האמונה/חוסר-האמונה שלי לגבי "הבא" – העולם הבא, הגלגול הבא וכו'.

בעיניי, ברגע בו אתה מת, הגוף – אותה מכונה נפלאה ומורכבת שאיש מאיתנו איננו יכול כלל להבין – חדל לפעול ו...זהו. שום גלוריפיקציה, שום התלהבות. סוף, ותו לא. אבל כלל שאני מתבגר, ככל שאני מתקדם בחיים, יש איזה קושי מסויים בפשטות ועוד יותר מכך בסופניות של כל העניין הזה.

כי מאוד קשה לקבל שאדם מפסיק להיות ברגע אחד, ומשאיר את כל חייו מאחוריו. שאדם לא זוכה לראות את ילדו גדל ומתבגר, את נכדיו נולדים, גדלים ומתבגרים, את משפחתו מתרחבת. שאדם לא זוכה לראות את מפעליו חייו באים לידי מימושם. שהכל נקטע בן רגע, שיחות שהתחילו לעולם לא יסתיימו, קשרים שהנצו לעולם לא יפרחו, חיים שלמים נגדעים ברגע ללא המשך.

הרבה יותר קל, הגיוני ומתקבל על הדעת שישנה איזה המשכיות – שמי שמת עולה לגן-עדן ומשם מביט באלו שהשאיר אחריו, מלווה אותם. שרוחו של מי שמת ממשיכה להסתובב בחדרים וברחובות ולצפות במתרחש. שהמת מתגלגל ליצור אחר, וכך חוזר להיות קרוב לאלו שהשאיר מאחוריו. כל אלה אמונות (תפלות) שאנשים האמינו ועדיין מאמינים בהם בשל צורך – צורך לסיום, לסגירה (closure), לסוף. צורך שלראשונה בחיי אני יכול להבין, גם אם עדיין לא להאמין.

האמונה ברוח מזרחית גדולה או ברוח רפאים החיה בביתה – את שתיהן ניתן לפגוש ב"לחזור", סרטו החדש והנפלא של פדרו אלמודובר – זהות הן. מדובר באמונה ספיריטואליסטית, סוריאליסטית שתפקידה ליצור יש מאין, למלא את החסר שהשאירו אחריהם המתים, לתת תחושה כי מי שהקריבו את חייהם (או חלקים מהם) למעננו זוכים ברבות הימים גם לראות בעמלם, בין אם חיים הם ובין אם לאו.

חוזר ומצחי כולו קמטים,

רקותיי לבשו כסף עם נפילת שלג הזמן

להרגיש שחייו של אדם הם רק נצנוץ,

עשרים שנה חולפים כהרף עין,

ושתי עיניים קודחות רומזות,

בצללים מקדימות אותך

ומחפשות אותך וקוראות לך.

לחיות עם נשמה שנצמדת בכוח

לזכרון אחד מתוק

שגורם לי כל-כך לבכות.

לכולנו יש צורך לחזור ולהתעמת עם העבר, עם משגי העבר, עם כאבי העבר. אבות ובנים, צעירים ובוגרים, כולנו רוצים להניח את העבר מאחורינו, ובכל-זאת כולנו מתעסקים בו ללא הרף. רק מי שאיבד מישהו, משהו – רק הוא יכול להבין את כאב ההחמצה שבאובדן. מעבר לאבל, מעבר לחוסר, תמיד נשארת החמצה של דברים שחלפו כהרף עין, והותירו אותך מחפש וקורא, נצמד לזכרונות ובוכה.

ומה בעצם יותר טוב?   להביא ילד לעולם ולאבד אותו, כך שיגדל כל חייו ללא אבא או עם אבא אחר, או לאבד עם לכתך גם את הסיכוי להביא ילד לעולם, להוריש חלק מעצמך לדורות הבאים?!    מחשבה נוראית היא זו, ובכל זאת היא מחשבה שוודאי עוברת בראשו של כל אחד בגיל מסוים, מגיל מסוים, במיוחד במציאות הנוראה שבה מתנהלים חיינו. ומשהבאת ילד לעולם, יהיה תמיד הילד הבא וזה שאחריו.

ב"יונה ונער", הרומן החדש והנהדר של מאיר שלו, נשלחת, על ערש דווי, מנת זרע מגופו של אדם ההולך למות אל אהובתו הרחוקה. כשהדי המלחמה מסביבו, כשסופו הוודאי קרוב, הדבר היחיד שהוא חושב עליו הוא הילד שלא זכה מעולם להביא לעולם והאשה אותה הוא משאיר מאחור. וכך הוא מוצא את עצמו אוסף את זרעו ושולח אותו אליה, בתקווה שכך יזכה להנציח את עצמו, להרגיש ולו לרגע משפחה. גם אם הילד לא יזכה לעולם לפגוש את אביו, גם אם האם תלד ותגדל את ילדה לבדה, יודע הוא כי משהו ממנו נשאר, משהו ממנו יילך הלאה.

אני פוחד מהפגישה

עם העבר שחוזר

להתעמת עם חיי מחדש.

אני פוחד מהסיוטים

כשהחלומות שלי מתקשרים וחולפים

וזכרונות ישנים מגיעים כדי להישאר.

ובכל זאת הנוסע שנס

במוקדם או במאוחר יעצור בדרכו

ולמרות שהשכחה, ההורסת כל חי,

הרגה את כל תקוותיי הישנות, קרעה אותם ממני,

עדיין אני שומר חבוי הבהוב צנוע מלא-תקווה

שהוא האוצר היחיד שלי שם בתוך לבי.

"איך בן אדם מודיע שהוא מת?... זה לא יכול להיות", שם מאיר שלו מלים בפיה של אחת מגיבורותיו, ילדה. וכשאחד הגיבורים מת הוא כותב "תחילה איבד את היותו ואחר כל את יהיותו ולבסוף את שמו. החשכה לא נפלה ולא עלתה. לא נבראה באחת כמו האור והים והצעים והאדם, אלא התרקמה התפשטה התעבתה והייתה". ובגלל החשכה הזו שפשוט קיימת, כל אחד מאתנו כנראה שומר את ההבהוב הצנוע ומלא-התקווה הזה, האוצר היחיד שלנו, בין אם מאמין הוא ובין אם לאו.

נ.ב. אי אפשר לסיים את קו המחשבה הזה מבלי לתת את הדעת לעוד קו דמיון אחד בין אלמודובר, מאיר שלו והחיים (שלי) בכלל - הנשים.

אצל אלמדובר אין כמעט גברים בסרט. הסרט נפתח בסצנה נהדרת שבה הנשים מטפחות את קברי בעליהן, שני גיבורי משנה קטנים מגיחים לסצנה אחת כל-אחד ואז נעלמים, והנשים – יפות, יכולות-כל ועל-זמניות – שולטות בעלילה ובעניינים (כברוב סרטיו של אלמודובר). גם ב"יונה ונער" הנשים הן אלה שמנהלות את העולם ואת הגברים החיים בתוכו – בין אם זו ליאורה, המנהלת סוכנות נדל"ן פורחת ומממנת את בעלה מדריך הטיולים, בין אם זו תרצה, שהיא קבלן בניין ומסדרת את כל הגברים שמסביבה, ובין אם זו רעיה, שבניגוד לשמה היא עצמאית ומנהלת את הבית והמשפחה ביד רמה.

בעצם, בחיים של כולנו (ושלי בפרט) הנשים הן שמנהלות את העולם, גם אם הן מניחות לנו לחשוב כאילו אנחנו הם "המין החזק" או "השולט". דווקא כאן, בארץ-אוכלת-יושביה, שבה חיילים נופלים בגיל עשרים-פלוס, גברים נהרגים בכביש או מכים זה את זה למוות, הנשים הן אלה שנושאות בכל העול ויוצרות את ההמשכיות שבין הדורות, ולא רק פיזית. הם אלו שדואגות שאחרי מות, אחרי דעיכת האור, אחרי שאיבד האדם את כל היותו ואת שמו, לא תפול חשכה אלא הכל ימשיך כשהיה, וזרח השמש ובא השמש כדברי קהלת.

* * * נכתב לנוכח צירוף מקרים מתעתע שבו הצטברו אצל לתוך שבוע אחד מלחמה ארורה בצפון, הסרט "לחזור"

(Volver) של אלמודובר, הספר "יונה ונער" של מאיר שלו, הלוויה אחת וצו 8.

* * * המלים הן תרגום שלי לשיר Volver, מאת קרלוס גרדל ואלפרדו לה פרה (נעזרתי גם בתרגום לאנגלית של ג'ייקוב לובלינר).