שגיא נאור

"ואולי את שומעת עכשיו את הלחישות שלי

ואולי את לוחשת משהו ואני לא שומע

ואולי את כמו מעיל שגדול עלי

ואת אומרת לי –

דבר אלי ישר, דבר אלי ישר..."

אף פעם לא ידעתי לדבר איתך. בטח שלא כמו שרצית. סוג של נכות כזו, במיוחד ליד בחורות יפות, במיוחד לידך. וכמה שלא ניסיתי, כמה שלא התאמנתי, כמה שלא רציתי – אף פעם לא ידעתי לדבר איתך, אף פעם לא יכולתי.

היינו יושבים שעות אצלך, צוחקים ומדברים על הכל. הכל היה כל-כך פשוט ונעים, עד שלפתע היית מישירה אליי מבט, מפנה אליי את עינייך הגדולות-הכחולות, ואז אומרת ככה פתאום משום-מקום: "תגיד לי כבר מה אתה מרגיש". ואני הייתי מגמגם, ואני הייתי מתבלבל, מתאמץ להוציא מהפה איזה משפט הגיוני. "אבל כתבתי לך כבר הכל", לוחש להגנתי. "כתבת. לא אמרת לי אף-פעם", היית עונה, כמעט מיואשת, ואז מחבקת אותי כאילו דבר לא קרה. אבל היה בחיבוק שלך את כל מה שהרגשת – את תחושת ההחמצה, את תוגת הכשלון, את הציפיה ושברה.

אולי היית פשוט גדולה עליי, כמו מעיל שאתה שואל מאחיך הגדול כדי להיראות ולהרגיש כמוהו, אבל מגלה שאתה בקושי יכול לזוז כשהוא עליך. אולי פשוט אני הייתי צריך לגדול, כדי להבין שלא לכל סיפורי האהבה הגדולים יש הפי-אנד, שלפעמים צריך הגיבור ליצור את התפנית בעלילה לבד, שלא כדאי לחכות עד הרגע שלפני הכתוביות ואז לגלות שהגיבורה הלכה עם ילד אחר, ואני נשארתי רק כדי לספר.

ואת אמרת לי. את ביקשת, התחננת. רצית שאגיד שאני אוהב, שאומר שאני רוצה, שאבקש ממך להישאר. ואני שתקתי. כתבתי לך אלף שירי אהבה, מאות מכתבים, עשרות פתקאות. כיניתי אותך "ילדה שלי", "נסיכה שלי", "האהבה הגדולה של חיי". אבל פעם לא אמרתי לך את זה. תיארתי לעצמי שאת יכולה לראות מבעד לעיניים שלי כמה אני מלא באהבה, מלא עד אפס מקום, מלא עד כדי כך שאין לי מלים. אבל לא ראית. אולי לא יכולת, אולי לא רצית לראות. אולי רצית גבר שיגיד לך את הדברים כפי שהם, שידבר אלייך ישר. ואני, אני הייתי ילד.

ילד שאף פעם לא ידע איך לדבר איתך. בטח שלא כמו שרצית. ילד נכה כזה, במיוחד ליד ילדות יפות, במיוחד לידך. ילד שכמה שניסה, כמה שהתאמן, כמה שרצה – אף פעם לא ידע לדבר איתך, אף פעם לא יכול היה.

לפעמים אני חולם עלייך בלילה. אנחנו שוב יושבים אצלך, צוחקים ומדברים על הכל. הכל כל-כך פשוט ונעים, ופתאום את מישירה אליי מבט, מפנה אליי את עינייך הגדולות-הכחולות, ואז אומרת ככה פתאום משום-מקום: "תגיד לי כבר מה אתה מרגיש". ואני מחייך אלייך, לא מגמגם ולא מתבלבל, ואומר לך את הכל, ישר ולעניין: "אני אוהב אותך. אהבתי אותך מהרגע הראשון שבו ראיתי אותך, מהרגע הראשון שמבטינו הצטלבו. אהבתי אותך מרחוק, ואהבתי אותך כשהתקרבנו. אהבתי אותך כשלא ידעת על זה, אהבתי גם אחרי שידעת, ואני לא מפחד להגיד לך את זה. זה כל-כך פשוט וקל:   אני  אוהב   אותך".

ואת שותקת, ואת מחייכת, ואת מתרגשת. ואז מחבקת אותי כאילו דבר גדול כל-כך קרה, ובחיבוק שלך יש את כל מה שאת מרגישה – את תחושת הביחד, את שמחת האהבה, את התקווה שנולדה.

אבל היום אני כבר גדול על זה, כמו מעיל ישן שאתה מוצא בארון מהתקופה שרצית להיראות ולהרגיש ככה, אבל מגלה שאתה בקושי יכול לשים אותו עליך. אני פשוט גדלתי, והבנתי שלא היה בסיפור האהבה הזה דבר מלבד הסיפור, ושבעצם צריך לחפש אחרי הדבר האמיתי ולא לשקוע בסרטים, כי בחיים אין כתוביות והוראות בימוי, והגיבור האמיתי הוא זה שמסוגל לדבר ולעמוד מאחורי הדברים שהוא אומר, לאהוב ולכאוב בזמן אמת.

ואולי את שומעת אותי עכשיו. ואולי את מקשיבה עכשיו ללחישות שלי. ואולי גם את לוחשת משהו ואני לא שומע, לא יכול לשמוע. ואת עכשיו רחוקה או קרובה, אינני יודע. ויש לך או אין לך אהבה. הייתי רוצה לפגוש אותך כדי להגיד לך שבזכותך היום אני כבר לא פוחד לדבר. הייתי רוצה להגיד לך משהו כזה, להגיד לך הכל.

היום אני כבר יודע איך לדבר איתך. כמו שאז רצית. כבר לא כמו שהייתי, לא ליד ילדות יפות, לא לידך. לא צריך לנסות, לא להתאמן, לא לרצות – אני יודע לדבר, יכול לדבר. והייתי מדבר איתך, ואומר לך הכל, לו רק הייתי יכול לפגוש בך שוב.

נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה]. 

הטקסט המקורי כאן.

רצועות קודמות:  

שש שעות

חבק אותי

היא ואני

אהובתי

 החורף

כבוי