שגיא נאור

היה לי כרטיס. להופעה של Depeche Mode, כמובן. 290 הש"חים נראו חסרי חשיבות למול ההזדמנות לראות סוף-סוף הופעה גדולה אמיתית, של אמן בשיאו (תזכורת) ולא בשלהי הקריירה שלו (אם כי לגבי DM אפשר להתווכח מתי בדיוק היה אותו שיא והאם הם נשארו שם).

היה לי פוסט. לגבי ההופעה של Depeche Mode. תחת הכותרת "הלוואי שלא יאכזבו", ציטטתי מתוך "Never Let Me Down Again" וקיוויתי, כל-כך קיוויתי שלא יאכזבו (אותי ואת כל השאר), שיופיעו בחמישי בערב כמתוכנן, שיראו לכולנו את הכוכבים והכל יהיה (סוף סוף) בסדר - - -

אנחנו עפים גבוה

אנחנו מביטים בעולם החולף על פנינו

לא רוצה עוד לרדת לקרקע

לא רוצה עוד להניח את רגליי בחזרה

לעולם לא יאכזבו אותי שוב

ראו את הכוכבים, הם בהירים בזוהרם

הכל יהיה בסדר הלילה

אבל היום בבוקר, עם הקפה והילד על הברכיים, התפוגגו כל התקוות לרסיסים של מציאות. Depeche Mode מבטלים.

אנחנו נשארים עם הכרטיס בכיס (איפה, לעזאזל, אני מקבל החזר?), עם הפוסט הלא-רלוונטי, ועם האכזבה הגדולה, גדולה כל-כך. ולא בגלל ש-DM לא באים. אם הייתי ממש רוצה, הייתי נוסע לראות אותם באירופה. האכזבה היא כי שוב אנחנו מקבלים הוכחה שאנחנו חיים במקום לא-נורמלי בזמנים לא-נורמליים, וכל האסקפיזם והמשחקים והעמדות הפנים והעונג לא ישנו את העובדה הזו. כי אנחנו נשארים פה רק עם המלחמה ותוצאותיה. עם הכאב שאנחנו רגילים אליו - - -

האם אתם יכולים לומר

מה שאתם בכל-מקרה מנסים

אני רק משלם

בעוד אתם שוברים את כל החוקים

כל הריצה הזו סחור-סחור

ובכן, היא מורידה אותי לתהום שחור

פשוט תתנו לי את הכאב שאני רגיל אליו

אני לא צריך להאמין באמת

אתם פשוט צריכים להגיע

למשהו שמצלצל אמת

                                   (מתוך "A Pain That I'm Used To")    

עדכון (2.8): עמי שלח לי במייל את זה והעלה - סוף סוף - חיוך על שפתיי בכל העניין המקולל הזה...