שגיא נאור

אם באמת רוצים הוכחה ליחס הגרוע (שלא לומר מסכן-חיי-אדם) של צה"ל לחייליו, די לבחון איזה מרחק עברנו מ"תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי מפקדים הראויים לכך" שהצהיר בן-גוריון לפני ארבעים שנה (ומאז נתלה על מאות שלטים במאות בסיסים ברחבי הארץ) ועד "אני לא הולך לבנות לכל חייל בונקר ולשים מוצב ממוגן ליד כל חייל" של רמ"ט פיקוד צפון, תת-אלוף אלון פרידמן (בעקבות האסון בכפר גלעדי, כמובן).

פרידמן (שאני חייב להתוודות שלא סבלתי אותו מהרגע הראשון שבו התלוותה אליו מצלמה, אי-שם בתחילת המלחמה) הולך בדרכיו של הרמטכ"ל ("אני מרגיש מכה קלה באווירון כתוצאה משחרור הפצצה וכעבור שנייה זה עובר" – זוכרים?!), אלא שבעוד שחלוץ התייחס באדישות לפגיעה בחפים מפשע בצד השני (המכונה: "האויב"), פרידמן מתייחס בנון-שלנטיות לפגיעה בחיילי מילואים, לא בקרב אלא בכינוס כזה או אחר, שכנראה (אינני בקיא בפרטים המדויקים, אבל זו התמונה המסתמנת) יכול היה להיות במקום או בצורה מוגנים יותר.

"החיילים פה בשביל לבצע את המשימה שלהם, גם במחיר סיכון", הוא אומר, כאילו לכנס חיילים בשטח הפתוח בקיבוץ כפר-גלעדי היא משימה קריטית בקרב נגד חיזבאללה, ואף מוסיף "אין מקום שאפשר להגיד שהוא טוב יותר ממקום אחר...  אנחנו בלחימה. יש לה מחיר של למידה שאנחנו נדרשים לו". ובכן, תא"ל פרידמן היקר, למרות דרגתי הזוטרה אני יכול לשער שמקלט או מרחב מוגן טובים יותר משטח פתוח (כך, אגב, סבורים גם בפיקוד העורף), ואני בהחלט חושב שלצורך הלימוד של הנחיות ההתגוננות לא צריך לשלם מחיר נורא שכזה.

כמעט ונקראתי לשירות מילואים בפיקוד של אותו תא"ל פרידמן, ואני חייב להתוודות שהפחיד (ועדיין מפחיד) אותי יותר הברדק בתוך הצבא מאשר חיזבאלון כזה או אחר (חי"רניק גדול אני לא…). כפי שכותבת לפרידמן מעל דפי YNET ט', רוב המילואימניקים לא מעוניינים "לקחת סיכון", לא בוחרים לשלם מחיר כזה או אחר של למידה, ולא מעוניינים להיות קורבנות של החלטות שגויות של מפקדים לא ראויים. הם רוצים להאמין, כדבריה, שכאשר מורים להם לשהות בשטח פתוח כשמסביב נופלות קטיושות "הדבר נובע תמיד מהכרח ומשיקולי לחימה, ולא כפי שנראה לפעמים משאננות שאינה במקומה".

איש איננו מבקש "בונקר לכל חייל". "אנחנו רק רוצים להיות בטוחים שבחזית מנסים לעשות את המקסימום כדי לשמור על חיילינו", כפי שכותבת ט', "ואין לי ספק שבמעט מחשבה יצירתית ובריאה ניתן להקטין נזקים של אסונות מעין אלה". "אין לי ספק שעיקר המיקוד של רבים ממפקדי הצבא הוא בלחימה בדרום לבנון ובצדק", היא מוסיפה, "אך יש צורך דחוף ומידי להקדיש גם מעט מחשבה למה שאפשר לעשות היום על-מנת למנוע הישנות של אסון נוסף כזה בימים הקרובים".

אין לי דבר להוסיף על זה. פרט לכך שהגיע הזמן שמפקדי צה"ל יידעו שלכל בן יש אם, ואשה ומשפחה. וכל בן הוא מחיר שאיש איננו מוכן לשלם, וודאי לא מראש, וודאי לא כהנחת יסוד. שיידעו המפקדים שעליהם להיות תמיד ראויים, יותר מראויים,  לקבל בנים (ובנות) שמוכנים להקריב את חייהם לטובת כולנו, אבל לא רוצים לאבד אותם בגלל אטימות, זלזול או החלטות לא-ראויות. אולי הגיע הזמן להתחיל לתלות בבסיסי צה"ל שלטים אחרים: "יידע כל מפקד שעליו להיות ראוי לבנים אותם מוסרים בידיו".