הערה: הפוסט הזה נכתב לפני ששקענו (שוב) בבוץ הלבנוני. הוא מפורסם עתה בנסיון לחזור לשגרה. הראש עדיין מלא בפוסטים שמתייחסים לכל מה שקורה מסביב, אבל אני אנסה להתעלם לעת עתה. לא בטוח שאצליח.
אזהרה: מכיל ספוילרים לגבי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים" (הספרים).
באיחור משמעותי, השמור רק לאנשים שמתעבים טרנדים, אוהבים לקרוא ספרים בשפת המקור (אם אפשר) ושונאים לעשות מה שכולם עושים, סיימתי סוף-סוף לקרוא את "צופן דה וינצ'י" (אזהרה: הלינק מכיל ספוילרים).
כן, אני יודע שכבר יש סרט, אבל אני מעדיף תמיד לקרוא קודם את הספר. למען האמת, יש לי את הספר בעברית כבר די הרבה זמן (כמעט מאז שיצא), אבל בניתי על הגרסה האנגלית, וכשכבר הגעתי לארצות-הברית גיליתי שהוא עוד לא יצא בגרסה רכה, ובסופו של דבר קניתי (וקראתי) את "מלאכים ושדים", הספר הראשון של בראון, ודי נהניתי ממנו. רק בגלל ההנאה (הדי מפתיעה) החלטתי בכל-זאת לקרוא את "הצופן" בעברית.
הרבה אנשים התלהבו מ"הצופן". אחרים מאוד התאכזבו. אני בעיקר השתעממתי. צריך לומר את האמת – הספר הזה הוא פשוט העתקה, בוטה אפילו. לא, אינני מדבר על "בת האלוהים" של לואיס פדרו (הרי שופט כבר קבע שאין מדובר בהעתקה). גם לא על "המטוטלת של פוקו" של אומברטו אקו. אפילו לא על "הדם הקדוש והגביע הקדוש" של בייג'נט וליי, שבראון הודה כי שאל חלק מהעובדות ההיסטוריות שבו ואת התזה המרכזית המוצעת בספר. אני מדבר על "מלאכים ושדים". (אזהרה: שוב ספוילרים)
לטעמי, המזל היחיד של בראון הוא שמעטים קראו את "מלאכים ושדים" ורובם עשו זאת אחרי שקראו את "צופן דה וינצ'י". שכן אחרת היו כולם מגיעים למסקנה כי בראון מיחזר את עלילת "מלאכים ושדים" בצורה כה בוטה, עד שכמעט כל המתח וההפתעות נעלמות ב"הצופן". זה הגיוני שגיבור הספר הוא שוב רוברט לנגדון, וששוב מדובר בחידות הסטוריות, ארגון סודי והוותיקן, אבל כל-כך הרבה פרטים אחרים זהים עד שזה פשוט מוגזם: הרצח בפתיחה, שיחת הטלפון המבקשת את עזרתו של לנגדון, האינטנסיביות של העלילה (הכל מתרחש תוך פחות מיממה), הבחורה היפה והחכמה המצטרפת אליו (ובסוף זוכה בליבו), הרוצח המסתורי, המוזר והמאמין, התיאורים ההסטוריים, העיר העתיקה המלאה במוניומונטים ועוד ועוד.
ההעתקה הזו, לולא היתה מספר אחד של בראון לספר שני שלו, היתה וודאי זוכה להדים רבים ומגמדת מאוד את ה"הישג" של "הצופן". התמזל מזלו של בראון, ו"הצופן" הפך ללהיט ענק אצל כ-ו-ל-ם, וכ-ו-ל-ם עברו ללהיט התורן הבא לפני שטרחו לבדוק מה עוד כתב בראון (ובטח מה כתב לפני). לי, בכל אופן, גם נהרס המתח (שהיה, אגב, למכביר ב"מלאכים ושדים"), גם הפתיע הדמיון וגם נהרסה ההנאה, ואני חייב לומר שבסוף הספר, כשלנגדון וסופי נווה מתחילים בקוצ'י-מוצ'י שלהם, המיאוס שלי היה כה גדול עד שנטשתי את הספר מבלי שוב.
לסיכום, אם ממש בא לכם לקרוא ספר של בראון, אני ממליץ על "מלאכים ושדים". בכל מקרה, אין שום סיבה לקרוא את שני הספרים האלה. יותר פשוט להחליף את רומא בלונדון, את האילומנייטי באופוס דיי ועוד כמה שינויים מינוריים ולהבין בדיוק מה קורה בספר השני. אולי הצופן האמיתי ב"צופן דה וינצ'י" הוא לזהות את כל העלילה של "מלאכים ושדים" המסתתרת בתוך הספר. אם כך הדבר, אז אני רואה את עצמי גם כלנגדון קטן כזה, המגיע למסקנה המתבקשת: לדן בראון יש בעצם רק ספר אחד, והרבה דרכים לעשות ממנו כסף.
תמונה שמצאתי אצל האחת, רק האחת
נ.ב. מבלי לראות את הסרט, אני חייב לומר שהבחירה בטום הנקס כלנגדון תמוהה, תמוהה מאוד. מדובר בגבר יפה אך מזדקן, חכם אך אנרגטי. מין רוברט רדפורד כזה, מקסימום הריסון פורד. אבל טום הנקס? ועוד בגרסה השמנמנה שלו??? פספוס גדול, במיוחד למי שכבר קרא קודם את הספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
