שגיא נאור

ואריה ראשון שוכב בעגלה

ברמקול הודיעו להתחיל בצעידה

ואני חיפשתי את רותי והיא לא היתה

מפולות בהרים

חשבו שזה יקרה באיזה יום עצוב

ארמונות נוצצים

הפכו בשניה לאיזה חור עלוב..."

ליד השער כבר מתקבצת השיירה. שורות-שורות של אנשים שאני לא מכיר או לא זוכר שאני מכיר. האדם היחיד שאני באמת מזהה שוכב בעגלה בראש הטור. ידעתי שזה יקרה במין יום עצוב שכזה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה ככה.

ברמקול הודיעו להתחיל בצעידה. כבר באמת מאוחר, חשבתי, מחפש בעיניי את רותי. אבל היא לא היתה. זה דבר אחד לשחק במשחקים המטופשים שלה בלילות, עם ההיעלמויות והשתיקות והשטויות, אבל אני לא מאמין שהיא הולכת לתת לנו לקבור אותו לבד.

אריה לא היה כמוני. אריה לא שאל שאלות. היה יושב ומחכה לה, לא נרדם עד שהיא לא היתה חוזרת. לא נח עד שהיא לא היתה מניחה את שיערה הריחני על הכר שלידו. ובבוקר, עם הקפה, כשהיו מחזיקים ידיים, לא עניין אותו שהם חיים בחור עלוב שכזה. החור העלוב שלהם נדמה היה ארמון פאר, עם בלקון עליו ישב לצד הנסיכה שלו, מביטים בממלכתם לאור ראשון.

המפולות הגיעו אחר-כך. בורות שנפערו בדרכיהם, שלגים שנפלו מפסגות ההרים וקברו אותם תחתיהם אט-אט, בכל פעם קצת. לא רק אני ידעתי שזה יקרה בסוף. גם הם הרגישו וודאי. אבל אי אפשר היה להימנע מזה. רותי ברחה לסיגריות שלה – לפני השינה, כשהיא מתעוררת, אחרי האוכל, עם הקפה. ואריה עם הכדורים – תחילה אחד כדי להירגע, אחר-כך רק שניים, ושלושה זה עדיין תחת שליטה, וקופסאות של כדורים מתחת למיטה, והוא מאבד הכרה, ואני סוחב אותו לאמבטיה, טובע בקיא של עצמו.

לרותי לא היה באמת איכפת. לא היה לה באמת איכפת מאיש פרט לעצמה. למען האמת, גם מעצמה לא היה לה ממש איכפת. היא חיה רק את החלומות שלה, את הפנטזיות שהשתלטו לה על החיים. ארמונות נוצצים, נשפים המוניים, שמלות מנופחות ונסיכים. כשהיתה חוזרת הביתה ושוטפת את זוהמת היום-יום מעליה, היתה בוחנת במראה את הכתר שלראשה, בודקת אם התלאות הבנאליות של המציאות השאירו צלקות על גופה האצילי. ואז היתה צוללת בחזרה לעולם שלה, בוהה שעות בבבואתה שבמראה, מדברת עם פיות ומכשפות, רוקדת עם שדים.

אף-פעם לא הבנתי איך אריה הסתדר בכל הסיפור הזה של רותי. "הוא מצחיק אותי", היא אמרה לי פעם ברגע נדיר של גילוי-לב. אבל עם הזמן הצחוקים התמעטו, פינו את מקומם לשקט. והשקט מילא את החדרים, מקום שם היו פעם מחזיקים ידיים. עכשיו נותרו רק הרעידות וחריקות הרהיטים והפחדים והמרחק הגדול שנפער ביניהם. ועכשיו המרחק נראה גדול נורא, גדול ביותר, גדול מכדי שמישהו יוכל לגשר אליו. אריה שוכב בעגלה, נפשו שהיתה מיוסרת ודאי זוכה למנוחה, ורותי, שתמיד היתה שם סביבו, לידו, אריה ורותי, רותי ואריה, היא לא כאן, לא בשום-מקום. אולי היתה שבורה מדי, אולי שיכורה מדי, או עייפה מדי, או די.

שוב חוזרים על השם ברמקול, ואני צועד ביחד עם המון זרים בדרכו האחרונה. עוד רגע ואהיה בין אלה שיסחבו את האלונקה אל הבור, וישליכוהו שמה, כפות בכתונת הפסים שלו, האיש שלא שאל ולא ידע, שלא רצה לדעת. עוד רגע ואניח על הבור רגבי עפר קטנים ואפרד ממנו לשלום. שלום אחרון, ובזווית העין עדיין אחפש את רותי, אחפש בכל מקום, והיא לא תהיה שם.

יעברו כמה שבועות עד שאשמע שוב את שמה. ליד הבית יתקבץ המון, שורות-שורות של אנשים שאני לא מכיר או לא זוכר שאני מכיר. האדם היחיד שאני מכיר יהיה שכוב בצד הדרך, על תלולית העפר. ידעתי שזה יקרה ביום עצוב שכזה, אבל לא תיארתי לעצמי שככה. ברמקול מבקשים לפנות את האיזור. כבר באמת מאוחר, חשבתי, מביט למעלה, מחפש את אריה. וודאי הוא שם. כמו שידע לחכות לה בלילות, לתת לה יד ולבלוע את ההשפלות והחששות, אני ממש יודע שהוא מחכה לה שם, שלא הפסיק לחכות.

הוא לא ישאל אותה איפה היא היתה או למה לא הגיעה. רק יישב לידה, הם ייתנו ידיים ויביטו. יביטו בפסגות מושלגות שמתמוטטות אל תוך הים, חדרים גדולים עשויים שיש שהופכים באחת לשורות של מצבות. ואריה ירים גבה, כמו שחקן, ורותי תחייך. ודמעה אחת תצוץ לו בזווית העין ותישמט למטה בהחבא. ואותו ערב היורה ייתן את אותותיו באדמה. טיפות קטנות, טפטופים רכים של עצב. וזה יהיה יום עצוב נורא, כמו שחשבתי שיהיה אבל לא ממש ככה.

נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י   [לרכישה]. 

הטקסט המקורי כאן.

רצועות קודמות:  

שש שעות

חבק אותי

היא ואני

אהובתי

החורף

כבוי 

דבר אלי ישר