שגיא נאור

אחרי מנת היתר התקשורתית שכפתה עליי המלחמה, את שבוע החופש שלי ביליתי באדישות מוחלטת כלפי המתרחש מסביבי (כולל האיום האיראני). ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהגל החדש התוקף את כל קצוות – הקריאה לשלישייה המובילה של מדינת ישראל (אולמרט-פרץ-חלוץ) ללכת הביתה (כן, גם קצב צריך ללכת הביתה, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי...). זה מאוד אופנתי ומאוד פופוליסטי ומאוד אמוציונלי, אבל צריך לומר את האמת – הייאוש שפורץ פה הוא לא באמת מהשלישייה הספציפית הזו (אם כי, לטעמי, השלישייה הזו היא לא בדיוק השילוש הקדוש...).

אולמרט בינוני ומושחת, אבל גם ראשי הממשלה שלפניו היו בינוניים ומושחתים. פרץ גרוע בתור שר בטחון וגרוע בתור מנהיג העבודה, אבל גם שרי הבטחון שלפניו (כן, גם אתה, מר שאול מופז) ומנהיגי העבודה שלפניו (כן, גם אתם, האדונים פרס וברק) היו גרועים. חלוץ חדל-אישים, שחצן ומנהל מאוד בינוני, אבל גם הרמטכ"לים שלפניו (כן, גם אתה (שוב), מר שאול מופז) היו כאלה.

אז מה בעצם כולם (כולנו) רוצים?!   גדעון סאמט הצביע ב"הארץ" בסוף-השבוע על הכתובת שעל הקיר: נמאס לנו מהמדינה. כלומר, לא מהמדינה עצמה, אלא מדרכה. כלומר, לא מדרכה אלא מדרכנו, מהתנהלותנו, מהמקום אליו הגענו אחרי (כמעט) שישים שנות. סאמט כותב: "תודה למלחמה שיצרה את תנועת המחאה. זה אחד הדברים הטובים המעטים שקרו כאן בהרבה שנים. התסיסה, מהוססת עדיין, היא כמו דשן שנוצר לפעמים מריקבון... המחאה נחוצה מאוד, כי היא באה, אמנם די באיחור, אל מדינה היורדת מהפסים".

וסאמט מונה אחת לאחת את מה שכולנו רואים ואת מה שאת כולנו מעצבן: המערכת הפוליטית המושחתת והלא מתפקדת, אנשי הציבור העבריינים, העוני המתפשט והולך, היוהרה של אנשי ההון והאטימות של הבנקאים, התשתיות המתפוררות והלא-קיימות. המלחמה רק היתה דוגמה. דוגמה מאלפת לאן שזה יכול להוביל אותנו, אם לא נתעורר, אם לא נקום ונעשה משהו.

הבעיה היחידה – לך תדע מה תהיה האלטרנטיבה. לדעתי, העניין הזה לא משתק רק את חברי-הכנסת, הנצמדים אל כסאותיהם, אלא גם את רובנו, אנשים נבונים שאולי מעדיפים את "השטן שאנחנו מכירים" על-פני אלטרנטיבות שאיש לא יודע מי הן ומה הן. נכון, אני ניסיתי את מזלי ב"פיס הגורלי", כפי שמכנה אותו סאמט, בבחירות האלה, ונתתי את קולי ל"עבודה" (מודה ומתוודה – אני מאוד מאוכזב. לא מתחרט, אבל זה רק מפני שאני רואה איך נראות האלטרנטיבות). השאלה היא האם אנחנו מוכנים להסתכן בפיס הזה בגדול – עם ממשלה וכנסת ומטכ"ל.

אבי מפנה היום לסקר של YNET, שמחד טוען ברוב גדול כי השלישייה המובילה צריכה ללכת הביתה, אבל מאידך מעלה את הליכוד של ביביהו לראשות הטבלה ואיתו את ליברמן (דה, דה!). גם האלטרנטיבה לשר בטחון שחוקה ודי מאכזבת – שאול מופז, אבי הכשלון במלחמה, עמי איילון האניגמטי, בוגי יעלון, שגם לו מניות רבות באי-מוכנות הצבא, אהוד ברק ועוד.

אז מה, לעזאזל, עושים?!   אני, כמו אבי, חושב שקודם כל שולחים את שלושת המנהיגים (?!) הביתה. עם כל הבוז שיש לי לנתניהו, המסר צריך להיות חד וקולע והגיע הזמן להכיל אותו גם במדינתנו: נכשלת?  לך הביתה. וזה בכלל לא משנה מהי האלטרנטיבה או כמה זה יעלה. הזכרון הציבורי קצר, ואם נשתהה מספיק, השלישייה הזו תרקח איזה ספין, תגדיל את תקציב הבטחון, תגייס את כולנו לעוד ימי מילואים חסרי תכלית והופ – המלחמה הבאה כבר מעבר לפינה.

אריק שרון התחיל בתור איש שנוא וסיים בתור יקיר האומה. נתניהו נישא היום על זרי הדפנה. גם אולמרט יזכה לעדנה, אם לא נשלח אותו כבר עכשיו לביתו היקר (שנקנה בזול). אז לפני שתנועת המחאה נכנסת לשינת החורף, צריך לנצל את המומנטום ולדרוש שאולמרט, פרץ וחלוץ יילכו הביתה. אסור לתת לספין הגדול, בדמות ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור שנים על גבי שנים, ואולי תשלח איזה פקיד זוטר כזה או אחר הביתה, לסנוור את עינינו. כמו במדינות מתוקנות, כמו שצריך, צריך לדרוש מהאדונים הנכבדים לשים את התיק על השולחן ולפרוש. עם כל הפחד מפני עליית הימין (או הימין הקיצוני יותר), האיום האחר, האלטרנטיבי (בדמות אירן או סוריה או חמאס) גרוע, מוחשי ומסוכן הרבה יותר.

גילוי נאות: הח"מ בחר בבחירות האחרונות בעמיר פרץ לראשות הממשלה וחשב במשך שנים כי רמטכ"ל איש חיל האוויר הוא בחירה ראוייה ומרעננת.