הילד שלי הולך לגן בפעם הראשונה.
הלב מתמלא התרגשות, העיניים מתמלאות בדמעות, אני מחזיק בו, נותן לו יד ואנחנו צועדים יחד את הצעד הראשון שלנו במערכת החינוך.
ובכל-זאת, בכל ההתרגשות, אני לא מצליח להוציא מהראש את העובדות בכתבה של שחר אילן ("בפרוס חג העוני", "הארץ השבוע", מהדורת הדפוס) שקראתי עם הקפה בבוקר: אחת מכל חמש משפחות בישראל ענייה, אחד מכל שלושה ילדים, אחת מכל ארבע משפחות עם ילדים.
לא יהיו עם יובל ילדים עניים בגן. שכר-הלימוד היקר יחסית והסביבה הגיאוגרפית מבטיחים את זה. ובכל-זאת, וודאי יש ילדים שלא יילכו היום לשום מסגרת שהיא, היום וביום ראשון ובכל יום שאחרי-כן. יובל וודאי לא יידע מחסור בחייו, ובכל-זאת הייתי רוצה שיידע שזו זכות גדולה, שיש גם חיים אחרים, קשים יותר.
זה מדהים איך ההורים של היום (ואני ביניהם) עושים דיון, סימפוזיון, מכל פיפס הכי קטן שקשור לילד שלהם ועתידו. זה מדהים כי בעשר השנים האחרונות, למשל, דנה ממשלה בישראל רק פעם אחת בנושא העוני (נובמבר 2003, בעקבות פרסום דו"ח העוני, תשע דקות ארוכות של דיון). העתיד של המדינה הזו לא מעניין אף ממשלה בישראל. אולי הגיע הזמן שההורים של היום ייקחו עליהם גם את העתיד (וההווה) של המדינה הזו.
משפחה עם ארבע נפשות המוגדרת ענייה מכניסה 4800 ש"ח לחודש (ברוטו, כמובן). אנחנו נשלם לגן של יובל סכום שאינו רחוק ממש מהסכום הזה. איך, לעזאזל, מתקיימת משפחה של ארבע נפשות מסכום כזה? זה לא קו העוני, זה קו החיים. זה קו שמתחתיו אי אפשר לחיות. זה קו שצריך לטשטש, למחוק מהלקסיקון, למחוק מחיינו.
היום הילד שלי הלך לגן בפעם הראשונה.
נכנסנו שנינו חוששים לתוך הגן הגדול, יובל חייך אליי ואני חייכתי אליו בחזרה. אתה כבר גדול, אמרתי לו בלבי, ילד שלי יקר, אבל לא גדול מספיק כדי לדעת את כל זה. לך, שחק לך, תהנה מהחיים הקסומים האלה שאני יוצר עבורך. ממש כמו הגדר של הגן שחוצצת בין הגן לעולם החיצון, אני אשתדל לשמור עליך מפני הכביש הסואן שנמצא מעבר. יהיה לך עוד מספיק זמן לגלות ששם מחכים החיים האמיתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
