שגיא נאור

רציתי כבר מזמן לכתוב משהו על שערוריות הבקדייטינג (מה זה?), שמאיימות לקבור בזה אחר זה את מיטב מנהלי ההייטק הישראלים. זה התחיל עם אמנון לנדן ממרקורי, שנבחר ליזם השנה של מגזין "פורבס", והלך הביתה בבושת פנים (אם כי עשיר למכביר), המשיך עם שפע של שמועות וחשדות, והתפוצץ בפנים של כולנו עם קובי אלכסנדר מקומברס שהוא כעת רשמית מבוקש על ידי ה-FBI האמריקאי בעבירות מרמה חמורות.

בשבועון של "הסמן" (מהדורת הדפוס) פורסם בסוף השבוע הקודם שהרווח שאלכסנדר השיג ממעשי הרמייה שלו הסתכם בכ-9 מליון דולר מתוך כ-150 מליון דולר שהוא הרוויח ביושר מהצלחתה של קומברס מאז הקמתה ועד היום (בעזרת האופציות שקיבל, או יותר נכון העניק לעצמו, כחוק). למה, אם כן, נדרש מי שהרוויח כ-150 מליון דולר להסתכן בפלילים עבור עוד עשרה מליון דולר?!   בחרו אתם את התשובה הנכונה: א) חמדנות  ב) שחצנות  ג) אדישות לזולת ד) כל התשובות נכונות.

אלכסנדר, כמו לנדן וכמו אחרים, היה איש עשיר, עשיר מכדי שיוכל לבזבז, עוד לפני עניין הבקדייטינג (אגב, כדאי לציין כי בעוד שב"קומברס" נהנו מההונאה בעיקר הבכירים מאוד, ב"מרקורי" נהנו מהעניין כל העובדים...). עם זאת, בהחלט ייתכן שהחמדנות העבירה אותו על דעתו, והוא – איש כספים מהולל – חטא בלקחת קצת, רק קצת, יותר לכיסו. החמדנות היא תכונה מאוד דומיננטית בהייטק בכלל ובהייטק הישראלי בפרט. ראיתי את זה אצל יזמים שחמדו את כספם של המשקיעים בתואנות שווא, אצל עובדים שחמדו את כספם של המעסיקים בתואנות שווא, אצל לקוחות, אצל ספקים, אצל כולם. זה לא מפתיע, אם כן, שלצמרת, אליה מגיעים המוכשרים ביותר, מגיעים גם החמדנים ביותר.

סביר להניח שמדובר במקרה של אלכסנדר, כמו גם במקרה של לנדן, גם בשחצנות הישראלית המפורסמת, בתופסת תחושות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר" המפורסמות שלנו. זה לא יפתיע אותי בכלל לגלות כי בשני המקרים לא האמינו המנכ"לים כי מישהו (במקרה הזה פרופסור משועמם) יעלה על ה"פטנט" שלהם ויוכיח בעזרת מעט סטטיסטיקה כי משהו לא חוקי ולא מתקבל על הדעת התרחש בכל הנוגע להענקת אופציות בחברות הללו. במקרה של אלכסנדר, שהעניק אופציות לעובדים שלא היו קיימים כדי להגדיל את בנק האופציות לעובדיו הבכירים (ולו עצמו), הרי שכאן מדובר בשחצנות יתרה, שכן הוא הונה גם את רואי החשבון שלו עצמו, והניח כי לא יגלו את מעשיו אלה.

מה שהכי מדהים זו האדישות לזולת, כלומר לעובדים – קטנים כגדולים – שמאפיינת את מעשיו של אלכסנדר, אבל גם את לנדן. מעשיהם יכלו להוביל לקריסת החברה, לשליחתם הביתה של אלפי עובדים בחברות הענק אותן ניהלו, ובכל-זאת זה לא מנע מאיש מהם לעשות את המעשים הנלוזים אותם עשו. העובדה שמנהלים מבטלים את העובדים שמתחתיהם, לא מתייחסים אליהם ומסכנים את עתידם בהחלטות מסוכנות, גם היא עניין רווח בהייטק בכלל ובהייטק הישראלי בפרט.

וכך, עם שלושה מתוך שבעה חטאים (אולי יותר...) אלכסנדר ולנדן, כמו אולי אחרים שטרם נחשפו, קברו את סיפור ההצלחה המטאורי האישי שלהם, לקחת סטארט-אפ קטן ולהפוך אותו לחברת ענק מצליחה ומובילה, תחת עברות קטנות, מטופשות ובלתי-מוצלחות. ייתכן שהם הפכו ויישארו לאנשים עשירים מאוד בעקבות העניין הזה. אולי אפילו ייתפסו כ"חכמים גדולים", כדמויות להעריץ. אבל השורה התחתונה היא שעל שניהם יודבק מעתה אות קין, שישכיח לעד את כל פועלם המרשים (ומי שלא מאמין מוזמן לגגל את שמותיהם ולראות איזה תוכן הוא מקבל...).

מאז שנכוויתי אני ברותחין עם שחיתות בתוך חברה בה עבדתי, תופעות כאלה של אי-יושר, הנובע משחצנות, חמדנות ואדישות לזולת, חורות לי ביותר. אם אכן יוסגר קובי אלכסנדר לארצות-הברית וייאלץ לשבת בכלא אמריקאי על פשעיו, ייתכן כי סוף-סוף יגיע לענף ההייטק הזעזוע המוסרי לו הוא זקוק, ואנשים גדולים יתחילו לכוון את כשרונם ומרצם לעשיית ממון רב אבל באופן חוקי. עד אז, כדאי לתלות בכל חדר הנהלה את תמונתו של קובי אלכסנדר והכותרת "Wanted" מעליו, למען יראו מנהלינו וייראו.