שגיא נאור

בדיוק כשחשבתי שהכל נגמר, כמאמר סאבלימינל, ואצטרך להטביע את יגוני השבוע בגזרת הברבי הנוצצת של נינט ותקליט הזהב הנוצץ-לא-פחות שלה, באה ההופעה של שלומי שבן וגאלה אותי מיסוריי. בדיוק כשאני מהרהר בסיכום השנה המתקרב ובא (ומגלה שביקרתי רק בהופעה חיה עברית אחת בכל השנה הזאת), בדיוק כשאני קורא את סיכום השנה הקודמת שם התוודיתי שהאלבום שאני הכי מחכה לו השנה (כלומר, בשנה שתיכף נגמרת) הוא של שבן והפסנתר (ואני עדיין מחכה), בדיוק כשכל-כך מתאים לי קצת שינוי אווירה וטיפונת קולטורה, בא איזה פוסטצ'יק של מנהל הפורום הנכבד והרים לי להנחתה: שבת בערב, קמלוט הרצליה, שלומי שבן, פסנתר, אתה חסר. איך יכולתי לפספס?!

וכך, שמח וטוב לב, שמתי את פעמיי לקמלוט ההרצלייני, בו טרם ביקרתי. במאמר מוסגר, וכדי לסיים בקצרה את נושא האכסניה של ההופעה, אציין לטובה את הסאונד, אי הצפיפות והאווירה, ולרעה (בדרגות שונות) את עודף הבירוקרטיה (בקופה, בכניסה, בסידור הישיבה), השירות והשירותים (וגם האוכל, אם כי לא טעמתי, אלא רק שמעתי רשמים...).

 שלומי שבן מודל תשס"ז, תמונה: שני.ק (יש לה גם בלוג...)

שלומי שבן מודל תשס"ז הוא הגרסה המעט בוגרת יותר, מעט בועטת יותר, מעט משופרת יותר, של אותו שבן שאותו למדתי להכיר ולאהוב בשנים קודמות. אין הרבה אמנים שמסוגלים להחזיק הופעה כל-כך אינטנסיבית כשרק הם והפסנתר (או גיטרה לפרקים) על הבמה. מהבחינה הזו שלומי הוא תופעה. מישהי כתבה פעם שמדובר בסטנדאפיסט במסווה של פסנתרן, אבל לדעתי מדובר פשוט באמן רב-תחומי שבחר (כרגע?) לבדוק את כשרונו-כי-רב על הפסנתר. הוא מצחיק כשהוא שר, מצחיק כשהוא מדבר, מצחיק כשהוא מפעיל את הקהל. יש לו טונות של שארם, והוא בכלל לא מתאמץ להיות כזה. וזה פשוט תענוג לשבת בקהל ולחייך כל הזמן. במיוחד כשהוא לוקח לידיים את הגיטרה האקוסטית, ומספר ש"זה בעצם הכשרון האמיתי שלו" והפסנתר זה סתם איזו עבודה צדדית. הלוואי על כולנו.

שבן עושה בהופעה שני קאברים, האחד למאיר אריאל ("דאווין של שיר מחאה", אותו חידש לראשונה בערב לזכרו) והשני לבוב דילן ("מותק את אצלי בראש" שיופיע באלבום החדש). אריאל ודילן מגדירים יפה-יפה את המוסיקה של שבן – הכתיבה השוצפת-גועשת, משחקי המלים, הקריצה בליריקה, שכל-כך אופיינים למאיר, ביחד עם יכולת הסיפור המופלאה, יכולת ההתבוננות המרתקת, הפרוזה-כמעט של רוברט צימרמן. אם אתם שואלים איך זה נשמע ביחד, כדאי להקשיב ל-"New Age Women" מהאלבום החדש. קטע שהוא גם פראפראזה על Rainy Day Women של דילן, גם נכתב ברוחו ובצלמו, גם מצטט-מרפר למאיר ("ירח שועלים עולה" וכו') וגם פשוט שיר מעולה.

שבן פותח עם אוסף שירים מהאלבום החדש, שנמצא ב"שלב המיקסים" אם תהיתם או דאגתם. החלטה די נועזת, אך בעזרת הקסם השבני גם השירים החדשים, שהם גם פחות קליטים מאלו שהיו באלבום הראשון וגם הרבה פחות מוכרים, הופכים להיות שגורים בכל פה, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם הוא רוצה בכך (וגם הקטע המביך-משהו של "הפעלת הקהל" עובר אצל שלומי בלי שום בעיות ועם הרבה צחוקים...). השירים החדשים נעים בין הטוב מאוד למצויין, כולל אלו שכבר מוכרים מהופעות כאלה או אחרות ואלו שממש חדשים (לפחות בשבילי).

אחרי זה מגיעות ה"קלאסיקות", והוא לא שוכח אף אחת. הוא מאלתר חופשי, גם בנגינה וגם בהגשה, והוא פרפורמר מצויין, כך שלרגע לא משעמם, וגם אם שמעת את שלומי בהופעה אחרת, לפני חודש או שנה, תוכל ליהנות מהביצועים להערב בלי שום בעיה. הוא שובר מקלי ודילן ב-90210 לקאבר החדש לדילן, נותן קצת סאטירה אקטואלית עם "חלוץ" כהמשך של "אריק" ("מי מנווט יותר טוב, חלוץ או אני?!"), משעשע מתמיד עם "אינטואיציה" ("היא לא היתה אינטליגנטית בכלל...") ו"זוגות-זוגות" החדשים, ויוצא מלך עם "כולם אומרים" ו"שרמוטה פוריטנית" ו"דניאלה" שאוהבת לשמוע מה שמשדרים ברדיו וברדיו משדרים מה שהיא אוהבת לשמוע. הו, הלוואי שהיו משדרים ברדיו מה ששלומי אוהב לשמוע. (הו, הלוואי והם היו עמוקים, כמו שהם יומרניים...)

ואני כבר לא מדבר על זה ששלומי עולה לשלושה וחצי הדרנים, ונותן לקהל את כל, אבל כל, מה שהוא רוצה לשמוע. כולל "מוכן לאהבה" ו"חדשות מהקוטב הצפוני" שיחרכו את הרדיו אינשאללה במהרה בימינו (נורא הייתי רוצה לשמוע את התגובה של אביב גפן לדאווין של שיר מחאה הזה...), כולל לחנים נפלאים למלים נפלאות משל דליה רביקוביץ' ודוד אבידן (בכלל, שלומי מעיד שהאלבום החדש יתרכז מאוד בהוויה האורבנית בכלל וזו של תל-אביב בפרט), ועוד לא סיפרתי על הגרסה הנפלאה של "ניו יורק vs. יחזקאל" שעושה לי כל-כך נעים להיות תקוע בתחת של כולם ו"סיגריות" ושרק בדרך הביתה נזכרתי שהוא לא ניגן את "מחר בעזרת השם" ואת "טליה" ו"ערב לזכרי" שאני כל-כך אוהב.

מקום קטן, פסנתר, כסא, פסנתרן – יוני רכטר כתב על זה פעם שיר, ושבן לא מבייש את הפירמה. הזכרתי את אריאל ודילן, וצריך אולי להזכיר את גרוניך, כי בקטעים הבאמת קינקיים, כששבן מתפרע על הפסנתר, עולה ויורד, נוקש וגועש, ופסנתר הכנף שלצידו מוציא החוצה קולות נהדרים, פרועים ומופלאים, לא יכולתי שלא להיזכר בשלמה ולחשוב שעכשיו התמונה שלמה – חברו את מאיר, בוב ושלמה לאנסמבל מופלא, סופר-גרופ שכזה, ותקבלו את הוואן-מאן-באנד המכונה שלומי שבן, ואולי תתחילו להבין איך הוא נשמע בהופעה חיה.

יעברו כנראה עוד כמה שבועות עד שהאלבום של שבן ייצא לאוויר העולם. זה לא יהיה פוליטלי-קורקט לכתוב (או מעניין), אבל גם השנה זה האלבום שאני הכי מחכה לו, ועוד יותר אחרי שטעמתי מהשירים החדשים. כי בסופו של דבר, מעבר לזה שההופעה הזו מהווה הוכחה חותכת לכך ששבן הוא אולי הפרפורמר מספר אחד בארץ (לבטח מבין הפסנתרנים), מעבר לזה שההופעה הזו היא שעה וחצי (או משהו כזה... בכלל לא הסתכלתי בשעון) של גוד טיים, ההופעה הזו היא טיזר ענק לאלבום ענק של יוצר ענק שממשמש ובא. ראו הוזהרתם!

(שלומי שבן, מופע פסנתר, קמלוט הרצליה, 9.9.06)

פורסם במקור בפורום מוסיקה ישראלית ב-YNET