שגיא נאור

ערב ראש השנה, 1 באוקטובר 1997. יום חג שכזה, מלא במשפחתיות וארוחות עייפות. בשבע בערב בערך נוסעת ענבל פרלמוטר מבית אמה ברחובות לחבר בתל-אביב. לפני מחלף ראשון לציון היא יורדת מהשוליים ומתנגשת בעמוד בטון במהירות גבוהה. ענבל נהרגת במקום.

בימים שלפני האינטרנט והתמיד-מחוברים שמעתי על העניין הזה רק למחרת, בחדשות. אחר-כך הגיעו השמועות, על סמים ואלכוהול, על התאבדות. חוקרי התאונה לא מצאו סימני בלימה. סימני בלימה לא היו אף-פעם בקטע של ענבל. בת 26, עם כל-כך הרבה אנרגיה פוטנציאלית, ענבל פרלמוטר מצטרפת ללהקה הנפלאה שלמעלה.

מבחינתי מותה של ענבל הוא בעיקר פספוס, פספוס ענק למוסיקה הישראלית. המוסיקה הישראלית, שמלאה בכוכבי אינסטנט ודוגמני רייטינג, ושאמנים אמיתיים, מקוריים וכנים, הם מצרך כל-כך נדיר בה, חסרה את ענבל, חסרה עד היום.

זה פספוס, בעיקר משום בענבל נהרגה בדיוק כאשר היא סוף-סוף השילה מעל עצמה את המסכות והנעורים והתחילה להיות אמנית רצינית, כזו שצריך להקשיב לה, שכדאי להקשיב לה. למען הסר ספק, היא לא היתה כזו מלכתחילה. אני זוכר הופעה של "המכשפות", בגלגול כזה או בגלגול אחר, שיצאתי ממנה באמצע, כי הקקפוניה שהן ניגנו (אם אפשר לקרוא לזה נגינה) פשוט היתה יותר מדי בשבילי. אבל עם הזמן, "המכשפות" התמסדו, התבגרו, השתפרו. "עד העונג הבא" היא בוסרי אבל מעניין,  "זמנים מוזרים" כבר היה הרבה יותר טוב ו"המכשפות מתכסות" היה יופי של אי.פי. ענבל היתה כוכבת, בין לא מעט זמרות רוק באותה תקופה, אבל היה בה משהו מיוחד, שאני שמח לומר שזיהיתי (לשם שינוי) בזמן אמת.

אני חושב שהגילוי שלי לגבי ענבל ה"אמיתית" היה כששמעתי אותה שרה, סולו, את "חמדת אבות 2", בתכנית לזכרו של יצחק רבין מיד אחרי הירצחו. אני זוכר אותה מטיחה במצלמה את השורה "אי אפשר לקנות גן-עדן בדם", ואותי אומר לעצמי: וואוו, איזה אומץ, איזה מלים, איזה כשרון. אבל בדרך היו מכשולים לא מעטים, פירוק של המכשפות, נסיונות גמילה, והמון פרוייקטים מוסיקליים (במיוחד עם קורין אלאל), שבהם בלטה במיוחד הגרסה המקפיאת-דם שלה ל"יש לך שמש" של גלי עטרי.

שנה לאחר מותה, כשיצא האלבום "הקלטות אחרונות", שם ניסו חבריה הרבים – ליליאן שוץ, ניצן זעירא, זאב אולמן, יעל כהן ויפעת נץ, אסי לוי ויוסי עזר, יניב דדון ועוד - להשלים את הסקיצות המאוד בוסריות שלה לאלבום בכורה ולהוציא את החומרים המאוד מיוחדים שלה לאוזני כל, אפשר היה להבין את גודל הפספוס. למרות שהקטעים היו באיכות לא מרשימה, השירים באלבום מוכיחים עד כמה היה כשרונה של ענבל רב, ואיזה מהפך והתבגרות נפלאים היא עברה ככותבת וכאמנית מבצעת.

עד היום, כשאני מאזין לאלבום הזה, ויוצא לי להאזין לו לא מעט, אני לא מצליח שלא לחשוב כמה שזה נורא. חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ הזו מניבה, ועצוב שגם ענבל וגם אוהדיה הרבים נאלצו להצטרף למשפחת השכול הגדולה. ולכן פעם בשנה צריך לצעוק בקול גדול את המלים של ענבל, וכך אולי לשמור על הנר שלה דולק, על הכוח שלה פועם בוורידים, על הזכרון שלה טרי - - -

מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה

חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה

משפחת שכול – שגרת יום חול

ואיבה עתיקה שמכסה על הכל

בראש מורכן נמשיך לסבול

או שנצעק בקול גדול

אי אפשר לקנות גן-עדן בדם