שגיא נאור

אתמול, קצת אחרי עשר בלילה, גלי-צה"ל, תוכנית בשם "קול ישראל". במקרה הקשבתי, נשבע לכם. בדיוק החלפתי את "גג" של הג'ירפות בבוטלג של "הזמן נוסע" בקיסריה (לרגל האלבום הקרב ובא של אהוד...), כשמהרדיו בקע קולו של הקריין שסיפר על תוכנית מיוחדת לסיכום השנה במוסיקה הישראלית. נו, איך אני יכול שלא להקשיב?!

"פנינו למבקרי מוסיקה וביקשנו מהם לבחור את אלבום השנה שלהם", הוא הסביר, "וראשון נפנה ליוסי חרסונסקי, מבקר מוסיקה וותיק". המממ, מעניין, אמרתי לעצמי. ואז עלה חרסונסקי ובישר לאומה בציון שאלבום השנה שלו, בשנה המסקרנת והמעניינת שכולנו חווינו במוסיקה שלנו, הוא האלבום של "איה כורם". דחפתי את "הזמן נוסע" לרדיו-דיסק ונסעתי גם אני. עד כאן.

וזה לא שיש לי משהו בהכרח נגד איה כורם. מצדי, תנו לה את תואר זמרת השנה (אם זה אומר משהו למישהו) או המאמי של השנה או ווטאבר. אבל אלבום השנה?! בשנה שבה יצאו "בשדות", "על המשמרת", "black light", "גג", "Days of Hunger", "אחד על אחד", "דפנה והעוגיות", "וניל", "מים שקטים", "הכל עד לכאן" - תבחרו מה שבא לכם. אבל אל תבחרו את "איה כורם". זה לא עניין של אקלטקיות או טרנד, זה פשוט עניין של קצת טעם וקצת פרפסקטיבה - "איה כורם" הוא לא אלבום השנה, לא אלבום של שום שנה.

אז למה יוסי חרסונסקי בוחר ב"איה כורם"?! אלוהים יודע. אני מכיר את יוסי מאז שעבדתי אצלו ב"מעריב לנוער" ככתב מוסיקה (וידוי חושפני!!!), וכבר אז יכולתי לספר לכם סיפורים משעשעים בעניין טעם ופרספקטיבה, ובכל זאת מי שמעיד על עצמו שהוא אוהב ריי צ'ארלס וזיגי סטארדאסט ו זקיר חוסיין ושלום חנוך שר באנגלית, איך לעזאזל הוא בוחר ב"איה כורם?! התשובה של יוסי מופיעה באתר שלו בריש גלי: "מי אני שאחליט. חצי מדינה חוטפת כל דיסק של שלמה ארצי, סימן שחצי מדינה אוהבת שלמה ארצי". חרסונסקי קורא לעצמו "מבקר" אבל הביקורת שלו חיובית מתוך הגדרתה, הוא אוהב הכל ולא שונא כלום, בקיצור - לא נותן שום ערך מוסף, לטוב ולרע. הוא תמיד מזכיר לי את הבדיחה הפנימית שלי ושל חברים על גידי אורשר, שמסוגל לסכם את הביקורת שלו בגלי-צה"ל במלים: "סרט משמים, בזבוז של זמן, תשע בסולם אורשר...".

ולמה גל"צ בוחרים להכתיר את "איה כורם" כאלבום השנה? בדיוק מאותה סיבה. חצי מדינה וכו'. ה"פלייליסט" של גל"צ אומר "תן לעם מה שהוא רוצה", אבל גל"צ לא מבינה שהעם רוצה מה שהם משדרים, ובמלכוד 22 הזה מונצחת הבינוניות כמכנה המשותף שלצליליו רובנו רוקדים. "מאיפה אני אמור להכיר אמנים כמו אלה שאתה שומע?", שואלים אותי כל הזמן חברים. אין לי תשובות, חבר'ה, אבל עם תוכניות כמו "קול ישראל" כפי שהיא נשמעה אתמול, אתם תמשיכו לשמוע קרן פלס והראל סקעת, ולהיות בטוחים שזה מה שאתם אוהבים.

"זה לא שאני אוהבת את הפלייליסט של גלגל"צ", קראתי ציטוט משעשע של מישהי איפהשהו, "אני פשוט אוהבת את קרן פלס והראל סקעת ואיה כורם, ובמקרה גלגל"צ משדרים את זה". הבנת את זה, קובלנץ?! אתה מגדל לנו כאן דור של דניאלות, כן ההיא ששלומי שבן כתב עליה, "שומעת מה שמשמיעים ברדיו" ו"ברדיו משמיעים מה שדניאלה שומעת", ש"לא זוכרת, זה לא שהיא לא יודעת". אני בטוח שדניאלה של שבן אוהבת נורא לקרוא את חרסונסקי ולשמוע "קול ישראל" בגלי-צה"ל. וכמו ששבן מסכם את זה, "זה לא כיף!".

נ.ב. אתמול, קצת אחרי חצות, החלפת דיסק נוספת מביאה לי שוב את גלי-צה"ל, תוכנית בשם "ציפורי לילה זוגיות" עם גיא פינס ורותי רודנר. במקרה הקשבתי, נשבע לכם. פינס מתאר איך העורך עבד כל היום בתקליטייה כדי לנפק לו פסקול לתכנית שלו בנושא יפן, "כמו בימים ההם", ולא הסתפק בלהשמיע "עוד פעם את קרן פלס או איה כורם". פינס הוא בוגר גל"צ והראש שלו תקוע עמוק בתוך התעשייה הזו. ההערה הספק-צינית ספק-מפגינה-כאב-אמיתי על מצבה של גל"צ ושל הרדיו שלנו (והתרבות שלנו) בכלל, היתה כל-כך במקום, שוויתרתי על הדיסק ועד הבית הקשבתי לצלילים היפניים (מתוך הפסקול של "חג שמח מיסטר לורנס", אם זה מעניין מישהו) ונזכרתי בימים אחרים, בתוכניות אחרות, במוסיקה אחרת.