שגיא נאור

בעקבות הפוסט מאתמול על מוסיקה והסדרה "אבודים" חשבתי כל יום האתמול שאולי שווה להזכיר גם את הקשר בין מוסיקה לסרטים. ואני דווקא לא מתכוון לדיון ארוך ואינטנסיבי בסוגיית פסי-קול שנכתבים במיוחד לסרט זה או אחר, אלא דווקא לשירים "מן המניין" המשולבים בסצנות שונות של סרטים ומגדירים אותן, מקדמים אותן, מעצימים אותן.

בבולז-איי מנו לאחרונה את הטופ-ארבעים שלהם בקטגורייה הזו. בין הקטעים פיסות קלאסיקה נפלאות כמו השילוב של “Closer” של Nine Inch Nails ב"שבעה חטאים", “Say a Little Prayer” הקיטשי ב"החתונה של החבר הכי טוב שלי" הקיטשי-יותר, "Louie Louie" האלמותי ב"בית החיות" (הו, בלושי, בלושי!), "Everybody Knows" של ליאונרד כהן ב"רדיו חזק" (שכבר הזכרתי כאן), “Where is Mind?” של הפיקסיז ב"מועדון קרב", “Stuck in the Middle With You” ב"כלבי אשמורת" ועוד ועוד.

כמה נעים לגלות שבסטריאוגאם, דרכו הגעתי לרשימה לעיל, חושבים ממש כמוני שהקטע מספר אחד, לפחות עד כה, הוא לא אחר מאשר השילוב של "Tiny Dancer" של אלטון ג'ון, שיר שלא תמיד סבלתי – אני חייב לציין, ב"Almost Famous", הסרט "המוסיקלי"(או לחילופין "הסרט על מוסיקה") שאני הכי אוהב בעולם (ואגב, הסרט היחיד שאני מחזיק עותק שלו ב-DVD). (מקום 5 ברשימה המקורית)

הקטע באוטובוס של סטילווטר, שמתחיל בפרידה של הלהקה מהמעריצים שלה בבוקר שאחרי מסיבת ראש השנה הסוערת (1973, אם תהיתם), וממשיך בנסיעה המבאסת באוטובוס (כולם כועסים על כולם, כולם אוהבים את כולם, וכו') ההופכת ברגע לחגיגה שבה כ-ו-ל-ם מצטרפים ביחד לאלטון ג'ון ושואגים יחד את "Hold me closer, Tiny Dancer" (או בגרסה האלטרנטיבית: “Tony Danza”), הוא חתיכת קולנוע גאוני, שכמה פעמים שלא אצפה בו, לא יהיה לי מספיק.

השיא של הסצנה הוא, כמובן, הדיאלוג בין בילי, בן דמותו של קמרון קרואו הבמאי, לפני ליין (שתי דקות לתוך הקטע, אם אתם ממש חסרי סבלנות או כבר מכירים את זה בעל-פה...). "אני חייב לחזור הביתה", בילי אומר לה, אחרי שבילה את כל הקיץ על האוטובוס של הלהקה (ככתב של ה"רולינג סטון", כמובן). "אתה בבית", היא עונה לו (“You ARE home…”). כי הבית הוא בסופו של דבר היכן שהלב שלך, היכן שהמוסיקה שלך מתנגנת.  וזה כנראה לא משנה אם מדובר בסדרת טלוויזיה, סרט קולנוע או תחנת רדיו...