שגיא נאור

אני מנסה להדחיק. באמת. מנסה להתכנס בביצה האסקפיסטית הקטנה שלי, ולא לשים לב למחול השדים המתנהל מסביבי: קצב שמוריד את הפוליטיקה שלנו לביבים בקצב מרשים, ביביהו שמאיים בקאמבק לקול מצהלות השוטים ובעלי הזכרון הקצר, עמיר פרץ שלא עומד בפרץ וקובר את התקווה (תקוות שווא?) האחרונה שעוד היתה לי. ועכשיו – עכשיו ליברמן. גבירותיי ורבותיי, קבלו את התקווה החדשה-ישנה, המלך העירום, התשובה הרוסית לאחמניג'אד, איווט המרטש-המקשקש.

"אתה תשתוק – הוא יקבע את הסדר / אתה תישן – הוא יוביל את העדר / ואם פתאום תתעורר בתהום / מאוחר – הוא לא עוצר באדום". את המלים האלה כתב שלום חנוך (ב"לא עוצר באדום") על אריק שרון אחרי מלחמת לבנון, אבל הם כל-כך רלבנטיות היום שזה מפחיד. העדר רוצה רועה, עדיף רואה שחורות. ואם ביבי לא מספיק מיליטנטי, העדר רוצה את איווט.

ואיווט רוצה את העדר. לא איכפת לו איזה תיק יתפרו לו ומה בדיוק יהיו הסמכויות שלו. העיקר דריסת הרגל בממשלה. ואם אולמרט רוצה לתת לו את "התיק לסכנות אסטרטגיות", כלומר אחריות בטחונית כזו או אחרת, עוד יותר טוב. עם 11 מנדטים בכיס, יותר מעשרים על העץ (כלומר, צפויים לפי הסקרים בבחירות הבאות), ותמיכה גורפת בכניסתו לממשלה, האיש שלא עשה דבר פרט לאיים ולהבטיח, ומי שמנסה ללא לאות לשנות את שיטת הממשל ולהקים כאן דיקטטורה – הוא מגיע כדי לקבוע את הסדר, להוביל את העדר.

"והשוטים אוהבים את הכוח / מאמינים ועוזרים לו לצמוח / מי יציל אתכם כשתבינו פתאום? / מאוחר – הוא לא עוצר באדום", כתב שלום. ולקול מצהלות השוטים ליברמן וסיעתו ייכנסו עכשיו לממשלה בדלת הקדמית, על שטיח אדום, וייתפסו כמצילי המדינה. בתמורה ליברמן יקבל זמן מסך כדי לפזר את האיומים שלו, טייטל מרשים כאסטרטג הבטחוני של מדינת ישראל, ועוד כמה מנדטים בבחירות הבאות. לעזאזל, אולי בבחירות הבאות הוא לא יצטרך להציל את אולמרט, הוא יהיה אולמרט.

החדשות הטובות (נניח) הן ש"קדימה" מתקרבת לסופה, אולמרט מוריד את המסכות ומתגלה כזיקית פוליטית שכל האג'נדה שלה הוא לשרוד, וכן – מפלגת העבודה שוב מוכיחה שאין לה עמוד שדרה ואין מאחוריה כלום. הבוז של ליברמן לאג'נדה של הממשלה הזו, החיוך מאוזן-לאוזן שלו כשהוא מדבר על פינוי מאחזים בלתי-חוקיים, על צמצום הפערים החברתיים, על היחס לערביי ישראל (כל אלה, אגב, בקווי היסוד של הממשלה) - מפחידים אותי. כדאי שיפחידו גם אתכם, עכשיו, ולא מאוחר.

לפני חודש ציטטתי כאן את "ככלות הקול והתמונה" של רוטבליט בעניין שולי למדי. gs1234, הבלוגר חובב הפאנק, מביא היום בבלוג שלו שיר אחר של רוטבליט ששר דני בסן, "תהיה לנו מלך". "תהיה לנו מלך / תבוא ותגיד לאן הדרך מובילה / מן האפילה, מן הבהלה / תהיה לנו מלך / תבוא, תוציא אותנו מן המבוכה", כותב שם רוטבליט, "תהיה לנו מלך / תלבש את הבגדים / צא להמונים / שם הם ממתינים / לך בלי פנים".

ואין לנו פנים - אין לנו עיניים לראות, אין לנו אוזניים לשמוע, וחסר לנו בעיקר את מה שמאחוריהם כדי להבין שמשקרים לנו. בפנים. שאין לנו. אני מנסה להדחיק. באמת. מנסה להתכנס בביצה האסקפיסטית הקטנה שלי, ולא לשים לב למחול השדים המתנהל מסביבי. אבל יש לי הרגשה שהכניסה של ליברמן לממשלה מסמלת את הקץ – קץ הממשלה, קץ ההגיון וצדקת הדרך, קץ השלווה האסקפיסטית שלי. אז אני יוצא מהבועה, יוצא כדי לצעוק: המלך הוא עירום. גם הנסיכים. כל החצר, לצורך העניין. אל תתעוררו מאוחר מדי. ישראל ביתנו היא לא ישראל ממלכתנו, ובטח לא ממלכתו של ליברמן.