לריסה, לריסה, מצאתי בייביסיטר!
מי?
אלי פימשטיין.
זה שהרג את הילדה שלו?
כן, אבל זה היה מקרה חד פעמי.
אה. כמו החד פעמי שאתה הרגת את רבין.
כן. כזה. בערך. רק שאני לא מתחייב, אם יהיה עוד פעם ראש ממשלה מעצבן, אז אני לא מתחייב מה אני יעשה.
ואלי פימשטיין?
מה אתו?
הוא מתחייב ש...? אם, נגיד, יהיה לנו ילד מעצבן.
לא, הוא גם לא מתחייב.
אה... יגאל?
כן, מתוקה?
אין בייביסיטר אחר?
תראי, זה כלא פה. אין פה הרבה אופציות.
בכל זאת?
אה... אני יגיד לך מה. אם זאת תהיה ילדה - אולי קצב יהיה מוכן
(יגאל ולריסה, שנה מהיום)
לפני שנה וחצי, תחת הכותרת "יותר טוב להישרף מאשר להתפייד", הספדתי ממש כאן את "העיר", מגזין סוף-השבוע של רשת "שוקן" שהודיע כי הוא עובר להיות חינמי, תוך כדי שינוי חד באופי ובתוכן.
לצערי הרב, בפרספקטיבה של שנה וחצי, לא טעיתי. "העיר" הפך להיות משעמם, רדוד, מעט התוכן האיכותי שהיה בו עבר ל"עכבר" (שגם הוא, אגב, לא מצטיין בזמן האחרון בתכנים מקוריים) והמקומון המוביל של תל-אביב וגוש דאנס הפך להיות עוד ערימת ניירות שאני מדפדף עליה במהירות וממהר להניח עליה את הקפה (אזלו לנו התחתיות...).
"השער האחורי" היה ללא ספק גולת הכותרת של "העיר" בימי תפארתו. הוא פיאר את השער האחורי (אלא, מה?) של "העיר" בין השנים 1989 ו-2001. הוא היה יציר דמיונו של המשורר חזי לסקלי, אבל את שמו בדפי ההסטוריה כתב ללא ספק עוזי וייל, ששילב קטעי נונסנס וסטירה לוחמנית בין דפי לוח "קח-תן" של העיתון, הכניס ציטוטים אמיתיים ופיקטיביים, צירף אליו את עלית הסטנד-אפ דאז, אנשים כמו מודי בר-און ויוסף אל דרור, והפך את כל העניין לשער האמיתי של העיתון.
יום אחד, בעוד עשרים שנה, אני יקבל חנינה. אתם יודעים את זה. בתוך הלב עמוק אתם יודעים, שעוד עשרים שנה אני יקבל חנינה. יגידו, הייתה בארץ תקופה חדשה, העם היה מפולג, כל מני דברים.
והמערך יסכים, ותמורת זה ימחקו את כתבי האישום נגד מנכ"ל ההסתדרות. אתם הרי יודעים, עמוק בלב שלכם, שעוד עשרים שנה יהיה כתב אישום נגד מזכיר ההסתדרות. זה הרי מהטבע.
ואז יסדרו לי חנינה. אני יגיד שאני נורא מצטער, ושעשיתי את זה בהשפעת האווירה הציבורית. ואני ייצא לחופשי. ואחרי חודש שיעשו קצת בלגאן בעיתונים- כולם ישכחו ממני. ואני יגור בירושלים, וכל פעם שאני יצא לרחוב כל השכונה שלי תעמוד ותמחא לי כפיים. אחרי שנה יהיו בחירות לעירייה, וראש העיר יבוא להצטלם אתי.
אתם יודעים את זה.
ויום אחד, אחרי שנתיים, שלוש, אני ילך ברחוב ופתאום אני יראה את איתן הבר. הוא יהיה בן שמונים, וכל הגוף שלו יהיה מלא מרירות ושנאה שזה העונש של השמאלנים כשהם מזדקנים, ובקושי הוא יזוז עם ההליכון שלו.
והוא יעמוד מולי ויתחיל לגמגם, ויגיד בקול שבקושי שומעים: רוצח... רוצח...
והחברה שהולכים אתי ברחוב יגידו לי: שניכנס בו יגאל? ואני יגיד: עזבו, הבן אדם זקן. ממילא אלוהים היה אתנו.
והם יעזבו אבל ל]פני שאני ילך אני יסתובב אליו, ואני יעשה לו זין עם היד.
כולם יצחקו והוא יקבל התקף לב.
ככה זה יהיה, עוד עשרים שנה. אתם יודעים שזה מה שיהיה. עמוק בלב. אתם יודעים. וזה מה שמחזיק אותי, בכל התקופה שאני בכלא. זה, והווזלין.
(יגאל עמיר)
הקטע לעיל הוא קלאסיקה של ממש, ואני מודה מודה לדן לחמן שנצר אותו. הקטע בפתיחת הרשימה הזו, כמו גם הקטע שנועל אותה, הם קטעים חדשים. כן, חדשים. קשה לי לתאר את ההתרגשות והאושר שפקדו אותי כשפתחתי בפיהוק גדול את "מוסף הארץ" רק כדי לגלות שם קטעים חדשים של וייל, במיטב המסורת של "השער", שעניינים יגאל עמיר (אלא מי?).
וייל עזב את "השער" בשנת 2000, אחרי שטור שלו (שעסק בפדופיליה) נפסל על-ידי העורך. וייל פרסם את הטור מעל דפי האינטרנט, כמובן, והתפטר מהעיתון. מאז הוא הספיק להיות אחד הכותבים הראשיים של "החמישיה", לכתוב עם יוסי בבליקי את "שמונה דקות ביום", לכתוב טקסטים עבור "דצמבר" של בבליקי ובועז כהן ולפונץ', לכתוב ל"רצועה" הנפלאה של ביפ ולתרגם משיריהם וסיפוריהם של קארבר, המינגווי ואחרים. פרט לכך, הוא גם סופר פורה.
אני לא יודע אם הפרסום האחרון והנפלא שלו משמעו קאמבק, או שמא העניינים האחרונים של לריסה ויגאל היו פשוט טוּ מאץ' ועוזי היה חייב לפרוק את הצחוקים מעל לבו להנאת כולנו, אבל הרשימה הנהדרת, תחת הכותרת הלא-פחות נהדרת "השם הוא עמיר. יצחק עמיר" היא פשוט פריט חובה, שמצליחה להעלות חיוך אינטליגנטי, להכניס אגרוף עמוק בבטן וגם להזכיר איך פעם היתה פה סאטירה אמיתית וכולנו שכחנו.
בסוף שיחררו אותי מהכלא.
עבר זמן, ועוד זמן, ועוד זמן, ואפילו חנן גולדבלט בתא לידי כבר לא זכר על מה אני יושב. אז יום אחד בא מנהל חדש לכלא, ועבר תא תא, ראה אותי ושאל: אתה, כן כן, אני מדבר אליך ג'ינג'י, על מה אתה יושב?
אמרתי בגאווה: אני רצחתי את ראש הממשלה.
עיקם את פניו בהפתעה ואמר, וואללה? ודיבר לכף יד שלו - בגלל שעד ששיחררו אותי, פלאפונים כבר היו עושים אותם בתוך היד ממש - ואמר: "שולה, תגידי, גאידמק בסדר?"
אמרה לו, בסדר גמור, למה?
הסתכל עלי, אמר: כמה זמן אתה כבר פה?
(יגאל עמיר, מתוך "רצחתי את ראש הממשלה ואף אחד לא זוכר")
התמונה של עוזי וייל מאת דודו בכר ל"הארץ"
אוסף מרשימותיו של וייל התפרסמו בספר "חייו ומותו של השער האחורי".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
