שגיא נאור

התגייסתי לצה"ל מורעל בטירוף. אני יודע שממרחק של זמן קשה לדמיין אותי, ציני שכמוני, מורעל על הצבא, אבל בגיל 18 הייתי פייטר אמיתי. מטייס זרקו אותי במיון הרפואי (בעיה איזוטרית בתלת-מימדיות של העין) אז נחתתי בחיל הים, ובהתלהבות אותה תמצאו רק אצל בני 18 התגייסתי.

מרץ 1993, בסיס חיל הים בחיפה, המרכז לרפואה ימית (מר"י). חיל הים הישראלי מגלה בבדיקה שיגרתית שהחייל הצעיר שגיא סובל מפגם כלשהו בריאות. עוד באותו היום אני מחזיר ציוד ונשלח למפקדת חיל הים, שם אני מגלה שהפרופיל שלי גבוה מדי לכל תפקיד אחר שיכולים להציע לי, ומשוחרר מהחיל לאלתר.  

ביום חמישי אני מחזיר את הבגדים הלבנים, ביום ראשון אני בבקו"ם. כל הסיפור שלי בצה"ל מתחיל מחדש, כך זה נראה. אני מתיישב מול קצין המיון, שמסביר לי שפספסתי את כל המסלולים המובחרים בחיל הירוק, ושאם אני רוצה אני יכול להתגייס לאחת מחטיבות החי"ר, לגדודים, ולמצוא את דרכי שם.

אני חושב על זה לרגע, ובהתלהבות של בן 18 הולך על זה. עוד באותו יום אני משונע לבסיס הטירונות של חטיבת הצנחנים.

שבע שנים אחר-כך אני משתחרר בדרגת רב-סרן.  בתפקידי האחרון שימשתי כפרוייקטור ביחידה המיוחדת אליה הגעתי כמ"מ לאחר שסיימתי בהצטיינות את בה"ד 1. יום אחרי שאני מחזיר ציוד בבקו"ם אני על מטוס לניו-דלהי. את השנה וחצי הבאות אני מעביר בהודו.

באיזה גסט האוס נידח בצפון הודו אני פוגש ערב אחד ישראלי חביב שמבוגר ממני בכמה שנים טובות. הוא מבחין בי יושב בפינה וכותב, ומתעניין בי ובכתיבה שלי. אני מספר לו על הספר שאני כמעט והשלמתי, ומגלה שמדובר במו"ל די מפורסם. במשך שבוע הוא קורא את החומר שלי, ובסופו של אותו שבוע מציע לי, על מפית נייר, חוזה.

שלושה חודשים אחר-כך הוא מבשר לי באימייל שהספר שלי, "כשצנחנים בוכים סימן שמשהו לא בסדר", בחנויות. שלושה חודשים נוספים ואמא שלי שולחת לי במייל תמונה סרוקה של השער של "7 ימים" עליו מתנוססת התמונה שלי ושלו מאותו הגסט-האוס. אני מחליט שזה הזמן לחזור לארץ, ולמחרת כבר נוחת בנתב"ג.

הספר זוכה להצלחה לא רעה, וההוצאה לאור מציעה לי חוזה לשלושה ספרים. שמח וטוב לב אני מתמסר למקצוע החדש שלי, סופר. בשנה הקרובה אני יושב כל יום מול המחברת, אבל לא מצליח לכתוב כלום. מתוסכל ומיואש אני קונה כרטיס טיסה ונוסע בחזרה להודו. אני לא מוצא את המוזה שלי בהודו, אבל כן מוצא את דנה, סטודנטית לרפואה שסיימה את לימודיה ונסעה לנפוש קצת במזרח. אנחנו מטיילים במשך כמה חודשים במזרח, אני שורף את שארית הפיצויים שלי מהצבא ואנחנו חוזרים ביחד לישראל.

אחרי חודשיים אנחנו מתחתנים. אחרי שלושה חודשים אני מוציא את הספר השני שלי, "ירח מלא מעל ווראנסי", רומן רומנטי שנקטל על-ידי המבקרים והקהל. אחרי חצי שנה נולדת בתנו הבכורה, שיר. דנה מתחילה את ההתמחות שלה ואני יושב בבית, מגדל את שיר ומנסה לעבוד על הספר השלישי שלי.

באחד מהבקרים אני שומע בתוכנית בערוץ 2 על "בלוגים", נכנס לאינטרנט ומגלה את "ישראבלוג". בחדווה אני פותח את הבלוג שלי שם, "שגיא נאור – רשימות של אבא נאור", ומפרסם שם רשימות יומיות על חיי כאבא וגם על החיים בכלל.

אני חושב על זה לרגע, ובקור רוח אומר לו שעם כל הכבוד, לגדודים אני לא הולך.