שגיא נאור

• זה מדהים אותי כל פעם מחדש לראות את רמת השירות (והשירותיות) הגבוהה שהאמריקאים נותנים בכל מקום שאתה מגיע אליו – מסעדה, חנות, מלון. נכון, יש בזה משהו טכני, מאולץ, מרובע, אבל בסופו של דבר אתה לומד לצפות לקבל שירות כזה בכל מקום, מה שהופך את חוויית הקנייה/אירוח לקלה ונינוחה יותר. ובכלל – לראות מלצר בן 50, שגאה במקצוע שלו, שנהנה לתת לך שירות, שיודע מה שהוא עושה, זו חוויה חיובית ביותר, הן ברמת הקונספט והן ברמת התכל'ס.

• אגב מסעדות וכולי, ברוב ארצות-הברית האמריקאים עדיין מתעלמים מכל העניין של אחוזי שומן ומזון בריא. אין שום סימון קלורי על המוצר, ארוחת הבוקר מלאה בשומן, הקפה מלא בסוכר וסלט אי אפשר למצוא בשום-מקום. מזל שמדובר רק בשבוע (ועוד שלושה ימים על מטוסים), אחרת הדיאטה שלי היתה בסכנה רצינית...

 יוסטון – אוסטין – יוסטון

• במקום כמו טקסס אתה מבין פתאום כמה שטח יש, לעזאזל, לאמריקאים האלה, שגם אם "מצטופפים" בערים כמו יוסטון או אוסטין, עדיין יכולים להרשות לעצמם להרים שניים או שלושה כבישי ring מסביב לעיר כדי שיהיה נוח, כמה highways רציניים, מחלפים של שלושה וארבעה קומות, קניונים מרווחים שבנויים לרוחב ולא לגובה והרבה הרבה ירוק (הרבה יותר ממה שהיית חושב). אה, כן – ויש להם גם טונות של מים, לעזאזל. ונפט. זבת חלב ודבש, זבת חלב ודבש, אבל הצפיפות יכולה להביא לך ת'קריזה.

• אגב בונים-כמו-משוגעים, אחת הבעיות עם כל הבניה הזו היא שהמחלף שעמד כאן לפני שנה שונה לגמרי מהמחלף שנמצא כאן עכשיו, ואם אתה נותן לתוכנת GPS לנווט את דרכך (כמו איש הייטק טוב), אתה מגלה שאתה תמיד מפספס את הירידה הקריטית מהמחלף, תמיד נזקק לכביש ה-U-Turn המיוחד (עוד המצאה אמריקנית) ותמיד מאריך את הנסיעה בעוד 10-15 דקות מיותרות. נו, מילא...

• במקום כמו טקסס אתה גם זוכה לראות את האופי האמיתי של האמריקאים – הלאומניות המוגזמת המתבטאת בדגלים בגודל אינסופי בכל מקום, הרכבים הענקיים ששורפים דלק כמו שאנחנו שותים מים בלי שום התייחסות לסביבה ו/או למשאבים המתכלים, החשדנות כלפי זרים, העובדה שרק בני מיעוטים ומהגרים עובדים כנותני שירות. נכון, המצב בערים הגדולות כמו אוסטין או יוסטון טוב יותר, ובכל זאת כאן אתה מגלה / נזכר בצדדים של אמריקה שקשה לאהוב.

יוסטון – טורונטו – תל-אביב

• בטיסה הקצרה יחסית מיוסטון לטורונטו, ביום שבת (!) בשש בבוקר (!!!), "נפלנו" על מטוס קטן וסקסי מתוצרת ברזילאי, חדש דנדש, ארבעה מושבים בשורה, וה-highlight: שדרוג עצבני למערכת ה-enRoute (מערכת הבידור במטוס) של אייר קנדה. כל נוסע מקבל touch screen עם מבחר מדהים של סרטים, תוכניות טלוויזיה ומהדורות חדשות, לבחור ממנו להנאתו. מדובר ב-VOD אמיתי, שאתה יכול לעצור, להעביר קדימה/אחורה ולהנות ממנו עד תום. לצערי, זו הייתה טיסה של שלוש שעות בסך-הכל, כי עם כזה user experience אפשר ללא ספק להעביר שעות בכיף.

• אחרי שסיימתי לבזבז את הזמן עם “Click”, החדש של אדם סנדלר, שהבטיח להיות שדרוג של "המופע של טרומן" (בחור שמקבל שלט שיכול לשלוט על החיים. אתם יודעים – mute, להריץ קדימה/אחורה, לעשות pause) ומקיים בצורה חלקית במחצית הראשונה שלו ומידרדר בהמשך, גיליתי תחת הקטגוריה "Canadian" את “I’m Your Man”, סרט התעודה הנפלא ליאן לונסון ושקעתי לי במאה דקות נהדרות של ראיונות ומופע tribute. במופע משתתפים ניק קייב, ג'רוויס קוקר, אנתוני (ללא הג'ונסונים) בהופעה מרגשת, רופוס ויינרייט שנותן ביצועים נפלאים לקלסיקות כמו "Hallelujah", ובין לבין אתה מקבל קטעי חוכמה וחכמת חיים נדירים של כהן, שאתה פשוט רוצה לנצור לנצח. אני לא יודע מה הלו"ז של הסרט הזה בישראל, אבל לכל מי שאוהב מוסיקה, ובמיוחד לכל מי שאוהב את לאונרד כהן, מומלץ מאוד ללכת לראות.

• ידעתי שהבדיקות הביטחוניות המוגזמות ייגבו בסוף קורבן, ולבסוף נפלתי גם אני בציפורניהן. הבודקים המאוד לא חברותיים ביוסטון "התלבשו" על בקבוק ה-Angel שלי העשוי מתכת והחליטו שאני לא יכול להעלות אותו למטוס. את המזוודות כבר נתתי, וכך נאלצתי להשאיר את בקבוק הבושם האהוב עליי בטרמינל, לצד עשרות בקבוקי בושם, דיאודורנט, שמפו, משחות שיניים ושתייה אחרים. אני ממש מקווה שהאמריקאים האנאליים האלה לפחות תורמים את כל הביזה הזו לעניים, כי זה מאוד יעצבן אותי לגלות שהבודקים האלה נהנים מכל הרכוש הזה בסוף המשמרת.

• בטיסה לישראל אתה פוגש סוף-סוף את כל הישראלים שלא ממש התגעגעת אליהם במשך שבוע. פתאום כולם לחוצים, כולם עצבניים, כולם חשדניים כלפי כולם. נמלטנו לטרקלין של אייר קנדה לכמה שעות אחרונות של שפיות צפון-אמריקאית מפנקת, והטבענו את יגוננו באלכוהול משובח עד הטיסה. Goodbye America, ברוכים הבאים לישראל.