שגיא נאור

אם היינו חיים במדינה מתוקנת, בועז כהן היה ממונה היום בבוקר לשר התרבות. מבחינתי אפשר לתת לו גם את המדע והספורט, אבל משרד התרבות בטוח. אתמול בערב, בתיאטרון תמונע, בועז כהן הציל קצת עבורי את התרבות הישראלית, נתן תקווה שיש לה עתיד,  גרם לי לכתוב כאן "תרבות ישראלית" בלי רגשות אשם, גרם לי להתגאות במוסיקה הישראלית ה"צעירה", באמנים כמו נתי אורנן ונתן סלור ודויד פרץ. בקיצור, "משורר בתל-אביב", הערב שבועז הגה ויזם והרים, משירי חיים נחמן ביאליק, היה נפלא. ועל זה, לפחות על זה, מגיע לו משרה מיניסטריאלית.

אבל איננו חיים במדינה מתוקנת. שהרי אם היינו חיים במדינה מתוקנת, "משורר בתל-אביב" היה נערך בהיכל התרבות. עזבו, הוא היה נכלל ברשימת החובה לכל תלמיד במערכת החינוך. אולי לכל אזרח במדינה הזו. ובכלל, משרד התרבות היה מסבסד את הכרטיסים, ומפיץ את שירתו של ביאליק (כמו שצריך) לכל דורש (וגם למי שעוד לא יודע). אבל במדינה שלנו הערב הזה התקיים בתיאטרון תמונע (אכסניה נהדרת, אבל קצת קטנה), בנוכחות קהל שרובו מבוגר (כלומר, בגיל ההורים שלי, לא בגיל שלי), שלא לדבר על שרובו מורים לספרות (...), ובאווירה קצת אינדית (שזה יופי, אבל בו בעת גם קצת מבאס. בשביל חיים נחמן, זאת אומרת). 

עזבו, אפילו העולם הזה הרי לא מתוקן. כי בועז כהן, במקום לחגוג ערב גדול ונפלא של שירה ישראלית, נאלץ להפסיד את ההופעה לטובת אבל אישי ונורא (ומכאן, איש יקר, אני שולח לך תנחומים, ומקווה שלא תדע עוד צער). איך כתב חיים נחמן ב"על השחיטה"? "לבי מת ואין עוד תפילה בשפתיי, וכבר אזלת יד אף אין תקווה עוד, עד מתי, עד אנה, עד מתי?". זה העולם שבו אנחנו חיים, ודווקא בגלל זה הערב של אתמול היה קרן אור בחשכה, תקווה גדולה להמשך הדרך.

זה היה ערב מרגש שהיה מלא בהמון היי-לייטס, וזה יהיה קצת לא פייר לציין קטע כזה או אחר של אמן כזה או אחר. זה היה פשוט הרכב מנצח, אוסף של אנשים מוכשרים, שבאו ועשו כבוד ל"משורר הלאומי", שנברו ומצאו בטקסטים שלו אמיתות אקטואליות וכאב אמיתי, אהבה גדולה ויופי, והצליחו להעביר את זה לקהל שמילא את תמונע בצורה נהדרת. ומי שטוען שטקסטים של ביאליק לא רלוונטים, לא יכולים לעבור לקהל צעיר, כבר לא זה, כדאי שיפנה לאדון יוסי בבליקי או מר נתי אורנן, שילמדו אותו שיעור או שניים בהלכות ביאליק.

לשמוע את אפרים שמיר שר את "הכניסיני תחת כנפך" (אמרתי לאשתי שאין סיכוי שיהיה... כמה שמחתי להתבדות) עם אבישי כהן על הקונטרבס, את ערן צור מפליא לתאר את ייסורי ביאליק ב"היא יושבה לחלון" (ואחר-כך את דני רובס מחליק את אותם הייסורים ברכות בדרכו שלו), את ברי סחרוף ושלומי שבן (!) הופכים את "שיר העבודה והמלאכה" להמנון מזרח-תיכוני, את נתן סלור ויסמין אבן שרים את "שיר ערש" ומעלים חיוך מתוק על השפתיים, את דויד פרץ וטל אורן שרים ביאליק בלוז עם "רק קו שמש אחד", את יוסי בבליקי מתמודד עם טקסט נוקב של ביאליק דוגמת "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם", ואת נתי אורנן – גוד, איזה פרפורמר! – שוחט ב"על השחיטה" עם וואסים בחוס על החשמלית ומלהטט ב"אחת שתיים שלוש ארבע" בליווי קלרינט - - - בשביל רגעים כאלה שווה לחיות, בשביל רגעים כאלה שווה לאהוב שירה ומוסיקה ישראלית ואמנים כמו דויד פרץ ויוסי בבליקי, שאף אחד מסביבך לא מכיר והם מין סוד שמור ש(כמעט) רק אתה נהנה ממנו, אבל איזו הנאה זו, איזו הנאה. (אגב, בלט בחסרונו עמיר לב. עמיר, רשמתי לפניי את ההברזה... J).

יואב יפת, שהנחה את הערב (ולטעמי נרשם כחוליה החלשה בכל הערב הנפלא הזה), קרא בתחילתו קטע מ"שירתי" של חיים נחמן. "התדע מאין נחלתי את שירי?", שואל שם ביאליק ומספר "ומדי נאלם לבבי, ולשוני ממכאוב נעכר אל חכי דבקה, ובכי עצור מעוך התאפק בגרוני – ובא הוא בשירו על נפשי הריקה". אתמול הרגשתי שלבבי נאלם אל מול היופי ולשוני מהמכאובים ששרו לפניי כל האמנים היקרים שעלו על הבמה, והבכי העצור שהתאפק בגרון הסתתר בו המון אושר, ונפשי הריקה התמלאה בהמון אהבה.

וכשעלו כל האמנים שהשתתפו בערב הזה (כמעט) ושרו עם דני רובס את "לכבוד החנוכה" שהנחיל לנו ביאליק במקהלה גדולה ומאושרת, היה לרגע אפשר לעצום עיניים ולחלום שאנחנו אכן חיים במדינה מתוקנת, שבה משורר ענק כמו חיים נחמן ביאליק זוכה לכבוד המגיע לו (ולא נסגר לעד בתוך רשימת קריאה לבגרות ומושנא על דורות של נערים), שבה ערבים כמו "משורר בתל-אביב" נערכים בה דרך קבע, ושבה בועז כהן היה ממונה היום בבוקר לשר התרבות. מבחינתי אפשר לעשות אותו גם ראש הממשלה.

("משורר בתל-אביב – שרים נחמן ביאליק", תיאטרון תמונע, 20.12)