שגיא נאור

זהירות: מכיל ספוילרים לגבי הסרט "בבל".

           אם טרם ראיתם את הסרט, אנא בקמרקו (למטה יש לינק תחת הכותרת "קישור ישיר לקטע") וחזרו לכאן מאוחר יותר.

                                                מגדל בבל לביורגל

הבחירה בשם "בבל" לסרטו החדש של אלחנדרו גונזאלס אינאריטו (שגם אותו כתב גווילרמו ארייאגה, שאחראי לשני סרטיו הקודמים של אינאריטו, "אהבה נושכת" ו-"21 גרם") היא עניין אמביוולנטי. מחד, הוא גורם לך לגלוש ישר למיתוס של מגדל בבל, הסיפור על הפרוייקט השאפתני ביותר בהיסטוריה, שנכשל בגלל העובדה הפשוטה שהמעורבים "לא ישמעו איש שפת רעהו". מאידך, הוא נותן לך את מוסר ההשכל, את השורה התחתונה, בכפית לפה כמו לילד, מוציא את העוקץ מ"החידה" סביב המשמעות של הסיפור הגדול שמביא הסרט.

ובכן, התשובה אכן קשורה למיתוס ההוא – הדבר הכי חשוב בחיים זה לתקשר, אפילו חשוב מכך זה להקשיב. פשוט להקשיב – לזולת, לאחר. זה יכול להציל את חייכם.

הסיפור של "בבל" מורכב למעשה מארבעה סיפורים, המתרחשים במקביל בארצות-הברית/מכסיקו, יפן ומרוקו. תאמרו שעשו את זה קודם ("תמונות קצרות" של אלטמן הפך את הז'אנר הזה למפורסם ו"ספרות זולה" של טרנטינו הוסיף על-כך גם את משחקי הזמן והמקום) וכמובן שתצדקו. ובכל-זאת נדמה שאינאריטו לוקח את העניין הזה לאקסטרים – הסיפורים השונים רחוקים זה מזה (כמעט) עד למקסימום (למרות שבעצם הם יותר קרובים ממה שאתם חושבים), הם מתחלפים אחד בשני בקצב מסחרר, ובנוסף לכל אינאריטו בוחר להוסיף לעניין טוויסט מטורף, שרק במאי מניפולטיבי כמוהו יכול לאמץ – הסיפורים מתחלפים בדיוק, אבל בדיוק, ברגע הכי מעניין, הכי מפתיע, הכי מותח שלהם.

אז מה יש לנו כאן?!  הנה רשימה קצרה ולא מפורטת במיוחד (כדי לא לקלקל יותר מדי):  במרוקו אבי המשפחה קונה לבניו הצעירים רובה ציד כדי לצוד תנים המאיימים על העדר המשפחתי, במקביל (גם כן במרוקו) שני תיירים אמריקניים מטיילים בטיול מאורגן במטרה להציל את נישואיהם הכושלים (כן, בראד פיט וקייט בלאנשט הם-הם התיירים), בארצות-הברית מטפלת מכסיקנית סוחבת את שני הילדים האמריקאים בהם היא מטפלת לחתונת בנה הנערכת במכסיקו, וביפן נערה חרשת-אילמת לא מסתדרת עם הסביבה הקרובה, ובכלל זה אביה שהוא כל מה שנותר לה לאחר מות אימה.

הסיפורים מעניינים, אפילו מותחים, אבל קשה שלא להרגיש שאינאריטו פשוט שם מראה מול הפרצוף המשתאה שלנו ונותן לנו להתבונן בעצמנו בזמן שאנחנו מתבוננים בדמויות שעל המסך. בזמן שאנחנו מתלוננים על הגזענות של המטיילים האמריקאיים כלפי הכפריים המרוקאיים, על הפחד שלהם מ"טרור", הוא מראה לנו את היחס שלנו לדמויות המרוקאיות המעט-מגוחכות שעל המסך. בזמן שאנחנו בזים לחדשנות ולשנאה האמריקאית כנגד המהגרים המכסיקנים והשוהים הבלתי-חוקיים, הוא מראה לנו את היחס שלנו למכסיקנים (ול"מכסיקנים" שלנו, ששוהים בלתי-חוקית כאן). בזמן שאנחנו נחרדים מהחיבה לנשק של המשפחה המרוקאית, מהדרך שבה אבי המשפחה שם בידיהם של ילדיו הקטנים נשק, הוא מראה לנו את החיבה שלנו עצמנו לנשק, לירי, למלחמה. בקיצור, גם אנחנו שותפים בפרוייקט "בבל" הכושל, כולנו.

אינאריטו גם מרסק לחתיכות את כל הדעות הקדומות שיש לנו, והוא עושה את זה בצורה בוטה, מניפולטיבית: אתה מוצא את עצמך מגחך למראה הסבתא המרוקאית הנרקומנית, אבל היא זו שעוזרת בסופו של דבר לסוזן הסובלת; אתה מוצא את עצמך נחרד מהמטפלת שמעבירה את הילדים החמודים איתה למכסיקו, אבל כשהאחיין שלה צוחק ש"זה באמת נורא מסוכן... יש שם הרבה מכסיקנים!!!" אתה קולט שהוא בעצם צוחק עליך; אתה מתלהב מצ'ייקו, הילדה היפנית, שמורידה את התחתונים שלה בבית הקפה האופנתי וחושפת את מבושיה בחצאית המיני שלה בפני חבריה לכיתה, אבל אז אתה תופס את עצמך בקלקלתך, נהנה ממופע הפדופיליה/מציצנות שכמוהו אפשר למצוא בכל מקום ברשת האינטרנט של ימים אלה; אתה מזדהה ישר עם המטפלת, שנותנת את חייה לטובת הילדים האמריקאים שאינם שלה, אבל בסופו של תהליך אתה כועס עליה, אפילו שונא אותה, ומבין שגם היא (רק) בן-אדם; אתה מזלזל ביכולות הלוגיסטיות של מרוקו, מדינה נידחת בלבנט המזרח-תיכוני, ומחכה שיבואו האמריקאים ויצילו את המצב (כמו בכל סרט קולנוע?!), אבל מגלה בסופו של דבר שאין לנו על מי לסמוך, אלא אל אחינו שעל הארץ, גם אם מדברים שפה אחרת ונראים קצת אחרת.

                                             רינקו קיקוצ'י הנפלאה (צ'ייקו)

ואת כל זה משיג אינאריטו בצורה ויזאולית מדהימה. הנופים שהוא מראה בסרט עוצרי נשימה, בין אם מדובר במדבר המרוקאי או באורבניות הקרה של העיר הגדולה ביפן. סצנת הסטלה של צ'ייקו, החל מהתחלתה בגן השעשועים וכלה בסיומה ברחובות טוקיו, דרך הדיסקוטק המפוצץ והחרמני, פשוט מדהימה (ומעוררת געגועים לראות שוב את "טריינספוטינג"). הוא משגר אליך מבטים ופרצופים, ומעביר דרכם כל-כך הרבה. הוא משחק עם הסאונד ועם היעדר הסאונד, עם האור והחושך, יוצר שפה חדשה שכל-כך חסרה בקולנוע האמריקאי המסחרי. אם תרצו, גם זה חלק מהביקורת על ה"בבל" שסביבנו – לא תמיד צריך לומר את הדברים, אפשר להעביר הרבה גם בדרכים אחרות, אלטרנטיביות.

וזהו בעצם כל העניין ב"בבל": אינאריטו מציע לכם את התזה שלו, שגורסת שלא הבדלי שפה ו/או תרבות הם הסיבה ל"בבל" שמסביבנו, אלא היעדר רצון ללמוד, להבין, לקבל. זה נכון לגבי אבות וילדיהם, בני זוג, המטייל והסביבה בה הוא מטייל ועוד ועוד. אנחנו מתעלמים מכאב הזולת, מכאב החלשים, הנכים, המהגרים, המיעוטים, וחושבים שזה עניין חסר חשיבות. אבל זה לא כך, אומר לכם אינאריטו – כל פרט שכזה הוא עוד לבנה במגדל שמתפוררת, וכך לאט-לאט היסודות מתערערים, והמגדל שיכול היה לגעת בשמיים מאבד את שיווי המשקל וסופו כבר ידוע – להתרסק.

הבעיה היחידה עם כל העניין הזה היא שאינאריטו מוציא את עצמו מהכלל וכך, כמו שאמרו כבר חז"ל, כופר בעיקר. האובר-מוסריות שלו קצת מתייפייפת, במיוחד כשאתה תופס שגם הוא עצמו חוטא בדיוק באותם דברים שבהם הוא מאשים אותנו: הוא תופס טרמפ על האקזוטיות המגוחכת של הדמויות המרוקאיות שלו, הוא מציג את המכסיקנים בצורה מאוד סטריאוטיפית (וכך הוא גם עושה לשוטרים המרוקאיים, למשל), האמריקאים שלו אטומים, שמנים וחסרי החלטיות, וכולי וכולי. כשאתה קולט את הראש שלו, אתה מבין שאין מצב שהילדים האמריקאים החמודים והבלונדינים ימותו באמצע המדבר, כי ילדים אמריקאיים חמודים ובלונדיניים לא מתים בסרטים מסחריים. ילדים מרוקאיים, לעומת זאת, אין בעיה לחסל, במיוחד אם זה מצטלם טוב וסוחט כמה דמעות.

קשה להתעלם מכך שאחרי שעתיים וחצי של סרט (שחולפות מהר, מהר מדי) התחושה היא שאינאריטו ניסה לקבץ לתוך סרט אחד את כל המוסריות שסרט קולנוע יכול להכיל ועוד. הוא עושה זאת בצורה מופלאה, אבל זה קצת יותר מדי וקצת מתפזר מדי וקצת מוגזם מדי, מניפולטיבי כבר אמרתי?! עם זאת, זה ללא ספק אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי מזה זמן רב. ובשנה ??שכונה, שבה אפשר לספור על יד אחת את הסרטים שבאמת עשו לי חשק להזמין בייביסיטר וללכת לקולנוע, זה לא עניין של מה בכך. ולכן זה לא מפליא שהוא אחד המתמודדים הבטוחים לזכות באוסקר (שבע מועמדויות, ובכלל זה לסרט ולבמאי), וזאת אחרי שכבר אסף את פרס הבמאי בקאן והיה מועמד לפרס סרט הטוב ביותר שם.

                           הפוסטר הרשמי של הסרט

סצנת הסיום של "בבל" מתמצתת את כוחו של הסרט, יופיו, אך גם הפרובלמטיות שלו, לתוך סצנה אחת נפלאה. המראה של צ'ייקו העירומה על מרפסת דירתה בגורד השחקים שבו היא מתגוררת, מחובקת על-ידי אביה, מרגש, מסעיר אבל גם כל-כך מניפולטיבי, סוחט דמעות בכוח. והויז'ואל, הו הויז'ואל. אם אהבתם את הסצינה, אהבתם כנראה את כל הסרט. אם היא עצבנה אתכם, אם חיכיתם שהיא כבר תסתיים, כנראה שרק חיכיתם שהכתוביות כבר יגיעו והסיוט ייגמר. אני נהניתי ממנה, נהניתי מאוד. נהניתי מכל הסרט הזה.  נהניתי מהעובדה שהוא לא מניח לך, לא במהלך ההקרנה שלו ולא בימים שאחרי-כן. נהניתי מזה שהוא גורם לך לחשוב, לשקול, להתבונן במראה הזו, שאינאריטו מעמיד בפניך, ולא לגמרי לאהוב את מה שנשקף שם.

הסיפור בבראשית י"א מסתיים בהסבר שמה של העיר: "על כן קרה שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ". בעולם שבו האדם בונה מגדלים שמגיעים אל השמיים, ומסתגר שם מפני זולתו, מאחורי גדרות של אבן ונשק חם ושנאת האחר וגזענות, נדמה ש"בבל" הוא שם לא רע לתקופה שבה אנחנו חיים. הבעיה היא שסיפורנו שלנו לא יסתיים כנראה בצורה כל-כך אלגנטית, בעיקר בגלל שהאלוהים שלנו מזמן כבר לא פותר לנו את הבעיות. הפחד היחיד שנותר, בעקבות "בבל" הסרט ובעקבות "בבל" המציאותית, היא שהפתרון לכל זה יהיה דווקא הסיפור שבא לפני-כן, המבול. למחוק הכל, ולהתחיל מההתחלה. כי במציאות אין בהכרח הפי אנד, שמגיע רגע לפני כותרות הסיום.

(בבל, במאי: אלחנדרו גונזלס אינאריטו, תסריט: גווילרמו אריאגה, שחקנים: בראד פיט, קייט בלאנשט, גאל גרסיה ברנאל ועוד, 2006)

נ.ב. לא ראיתי את הטריילר של "בבל" לפני שצפיתי בסרט. אני מתבייש לומר שאפילו לא ידעתי על קיומו של הסרט לפני שסיפרו לי על ההקרנה (מועדון הסרט הטוב, סוג של טרום-בכורה). ברשימה נהדרת משלו על "בבל" דואל הפנה אותי לכך שהסיסמה של הסרט בטריילר היא "אם אתם רוצים להיות מובנים – תקשיבו!". I rest my case.