שגיא נאור

 i

אני יוצא מהחניון, שם בדיסק את נתן סלור  (הביקורת בקרוב, והיא מאוד אוהדת...) ומגלה בצער רב שהסי.די. פלייר לא מנגן. דאם!   בצר לי אני מעביר לרדיו. מחפש נואשות אחרי תחנה סבירה. כן, קיימת תמיד האופציה של 88, אבל אני אוהב גיוון. לא שמעתי הרבה זמן את טל ואביעד, דווקא מצחיקים אותי. ואז מגיע שיר,  שלמה ארצי חדש (ואללה?!  לא ידעתי ששלמה סיים לעבוד על אלבום. חשבתי שהפעם הוא ימשוך את זה עד אינסוף...), אני שומע ופשוט לא מאמין.

ii

הייתי כותב מה אני חושב על הסינגל של ארצי, לולא בולצמן כתב את זה כה טוב ומדוייק. הוא צודק, זה לא הגיוני ששיר בינוני כל-כך (שלא לדבר על רדוד כל-כך, וכל-כך משחזר את הנסיונות הרדודים הקודמים להצליח עם מה שעבד לפני חמש-עשרה שנה) מושמע כל-כך הרבה ברדיו רק בגלל שליוצר קוראים "שלמה ארצי". צריך לסגור את הרדיו, כותב בולצמן. סגרתי.

iii

זאת אומרת, את 102 סגרתי. חזרתי ל-88. אתם זוכרים שלפני ככה וככה חודשים רצו לסגור את התחנה הזו?!   נניח שהם היו מצליחים, ה"קברניטים" המוכשרים של רשות כזו או אחרת, מה אז היה עולה בגורלנו, גורל המאזינים השפויים, שלא רוצים להאזין לכל הבררה שעורכים מוסיקליים פחדניים ותחנות רודפות רייטינג וחסרות חוט-שדרה זורקות לכיווננו?!     לא יודע אם המאבק למען 88 היה זה שהציל את התחנה, אבל אני שמח שהיה מאבק ושהייתי שותף לו. ואני שמח ש-88 קיימת. במיוחד בבוקר. במיוחד כשהדיסק לא עובד.

iv

בעבודה מחכה לי אימייל מקוואמי. "אל תפסידו את הקצה הערב", הוא כותב, "יש לי הודעה חשובה!". אני מחייך לעצמי, יכול לנחש כבר מה קוואמי הולך לומר. לא, זה לא ההודעה שבאמת פיללתי לה (אני עוזב את גל"צ ומקים רדיו עצמאי וחתרני משלי, שם אוכל לשדר מה שבא לי מתי שבא לי...) אלא ההודעה השנייה – אני חוזר, אני יכול לנגן מוסיקה ישראלית, אני יכול לנגן מה שבא לי. האם יכול להיות שעוד מאבק מתוקשר נשא פירות?!    או שמא פשוט הליכתו של הקובלנץ ללא שוב גרמה למישהו (מישהי...) לפתוח את העיניים ולהבין מה נכון ומה שווה.

v

אני יושב בעבודה ושומע לי איזה דיסק מתוך הערימה ההולכת ומצטברת של מוסיקה חדשה וישנה, משובחת ומעניינת, שמצטברת אצלי בהארד-דיסק (ואני לא עומד בקצב...). יש כל-כך הרבה דברים מעניינים ושווים, שאתה פשוט משתגע איך יש לעורכים מוסיקליים החוצפה ו/או העוז לשווק את המוצרים הנחותים האלה למאזינים. מה ששוב מזכיר לי את קובלנץ. לטעמי ערוץ 10 זה לא רחוק מדי (למרות שאני לא מחבב את הערוץ הזה במילא). אין בסנט-הלנה רדיו שקובלנץ יכול להרוס... סליחה, לערוך?!

vi

בדרך חזרה הביתה, ספיקינג אוף מוצרים נחותים, ב-102 (כן, זיפזפתי...) השדרנית מציגה את "להיט החתונות של השנה". אני, ששתי חתונות עומדות בפניי בשבועות הקרובים, מאזין בתשומת-לב רק כדי לגלות שמדובר בחידוש ל"rhythm of the night" של קורונה, שכבר לפני עשר שנים היה מזוויע. או מיי גוד!   אתם חושבים שזה בסדר לא להגיע לחתונה כי אתה חושש מהפלייליסט?!

vii

בערב גיא יבשר לי שאכן צדקתי. קוואמי נותן בראש עם מוסיקה ישראלית, ועוד עושה ספיישל לז'אן ז'אק. תזלזלו בקוואמי, תאמרו שכל העניין הזה הוא סתם עניין שולי, אבל מי עוד – ברדיו הישראלי – משמיע בתוכנית שלו את מונקי סאן אוף א דונקי, את שני קדר, את ז'אן קונפליקט, את הקליק, את אור כשדים, את "השדות האדומים" ממאמי. (לא, לצערי לא שמעתי. אבל קיבלתי את הפלייליסט, מקוואמי, כהרגלו בקודש. וגם זה אומר משהו על הבן-אדם...).

viii

ממש לפני שאני הולך לישון אני עושה סיבוב בחדר של יובל. מכסה אותו, מתבונן בפניו השלוות, ושר לעצמי (ולו) את "רועת הכוכבים" של ביאליק, שנתן סלור ויסמין אבן הלחינו כל-כך יפה באלבום של נתן. "הלבנה תשמור על כוכביה / כרועה על עדרו בעין פקוחה / ישן, אפרוחי, על ידך אמא / ליל שלום לך ושנת מנוחה / מלאך טוב יפרוש עליך כנפיו / וחלומות רעים אל יבהלוך". איזה יופי שיש לנו טקסטים כאלה, איזה יופי שאמנים חדשים עוד מלחינים טקסטים כאלה וכמה חבל שאנחנו מבזבזים זמן אוויר על שטויות ממוחזרות וקטעים בינוניים מבית ארצי, כשאפשר להתענג על שיר ערש ולצלול איתו אל השינה של סוף היום ברוגע ובנועם.