שגיא נאור

 REM היא אחת הלהקות שהכי אהבתי, ועדיין אחת הלהקות האהובות עליי ביותר. ביחד עם הקיור והסמית'ס הם הרכיבו אי-שם בסוף שנות השמונים פינת תחילת התשעים את הטריו של חלומותיי, וסיפקו לי רגעים רבים של תמיכה נפשית והנאה צרופה.

אתמול, 25 שנה אחרי שהתחילה את דרכה, נבחרה REM ל-Rock and Roll Hall of Fame (ביחד עם פטי סמית, ואן הלן, הרונטס, גרנדמסטר פלאש והפיוריוס פייב).

מאז שהוקמה, אי שם בשנת 80' באתונה, ג'ורג'יה, REM הספיקה להיות להקת אינדי מחתרתית, לעשות את הסוויץ' ולהפוך למפלצת רוק'נ'רול איכותית, לקחת צעד אחורה ולכבוש את לב המיינסטרים וגם – וזאת צריך להודות – לדעוך אט-אט בשנים האחרונות.

מייקל סטייפ, פיטר באק, מייקל מילס וביל ברי שיחרו את "Murmur", אלבומם הראשון ב-1983, ו-"Radio Free Europe" מתוכו כבש את תחנות הרדיו בקולג'ים האמריקאים. "Reckoning" מ-1984 עם להיט קולג'ים נוסף, "So. Central Rain" שהיה ונשאר השיר האהוב עליי ביותר משל REM. שני אלבומים נוספים, "Document" ו-"Life's Rich Pageant" המשיכו את הקו האינדי, וסיפקו את "The One I Love", עוד להיט שמזוהה ביותר עם הלהקה.

"Green", אלבום מיוחד במינו, שיצא ב-1988, הפך אותם למגה-סטארים. "Stand" ו-"Pop Song 89" קרעו את המצעדים, אבל דווקא שירי המחאה "Orange Crush" ו-"World Leader Pretend" ויצירות נפלאות כמו "Turn You Inside-Out" ו-"Hairshirt" הופכים אותו לאלבום נפלא באמת.

אחרי "גרין" הגיע תורם של אלבומי המפלצת, "Out of Time" ב-91' ו-"Automatic For The People" ב-92'. "Losing My Religion", הלהיט הגדול ביותר של REM אי-פעם, "Drive" השקט, "Man On The Moon" ו-"Everybody Hurts" המנחם הפכו את סטייפ וחבורתו לשם הכי גדול ברוק'נ'רול בתחילת שנות ה-90.

ב-94' REM חזרו עם "Monster", שגם החזיר אותם קצת לצליל המקורי שלהם  וגם היה אלבום מהורהר, רועש ומרגש, שאני אהבתי מאוד. בקיץ 95', במסגרת מסע ההופעות העולמי שלהם, REM הופיעו בתל-אביב (עם רדיוהד בתחילת דרכם ושלמה גרוניך בדמדומים כמופעי פתיחה...) ונתנו אחלה הופעה.

 ב-96' הם הוציאו את "New Adventures in Hi-Fi" שהיה נטול להיטי רדיו אבל אלבום פשוט מצויין. בסיום מסע ההופעות שבא אחרי האלבום הודיע ביל ברי כי הוא פורש מהלהקה, והשלישייה הנותרת החליטה להישאר בהרכב המקורי (ולהחליף את ברי במכונת תופים).

ב-98' REM הוציאו את Up"", שהיה אלבום מיינסטרים מצויין, גם אם אכזב מעט את האוהדים השרופים. ללא מתופף זה לא היה מפתיע שהאלבום הכיל בעיקר שירים שקטים, דוגמת "Daysleeper" הלהיטי ו"At My Most Beautiful" (מקום 2 ברשימת השירים שלREM  שאני אוהב, ואולי השיר שהכי נשמע כמו שיר של בריאן וילסון בלי שנכתב על ידו).

Up הצליח מאוד מסחרית, אבל סימן את תחילת הדעיכה. "Reveal" שיצא ב-2001 כבר נשמע כמו צל חיוור של האלבומים המצויינים של הלהקה. הוא גם היה האלבום הראשון של REM שלא רכשתי...  ב-2004 REM הוציאו את אלבום האולפן האחרון שלהם (עד כה), "Around The Sun".

אתמול, 25 שנה אחרי שהתחילה את דרכה (המינימום כדי להיות מועמד ל-Hall of Fame, REM מקבלת את הכבוד המגיע לה. עבורי זו מין סגירת מעגל, ממש כאילו אני מקבל את הפרס (...), על שליוויתי אותם כל-כך הרבה שנים. וזה יפה, כל-כך יפה. אולי הכי יפה שיכול להיות...

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

קורא שירה גרועה למזכירה שלך.

שומר הודעות ממך רק לשמוע שוב.

את מקשיבה לחרוזים המוזרים שלי.

תמיד אומרת שזו את, כאילו לא אדע

כשאת כל-כך יפה.

וזה כל כך יפה -

סופר את הריסים שלך בשקט.

עם כל אחד, לוחש: אני אוהב אותך.

את ישנה.

עינייך הישנות צופות בי,

מקשיבות.

נדמה לי שחייכת.

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

                                                (At My Most Beautiful בתרגום שהוקדש לאשתי ביום הנישואין השלישי שלנו)