"קשה ליצור מתוך כר השלווה", כותב אודי, "השקט, ההשלמה, האיזון הפנימי מקשים עליך לצאת מתבניות החשיבה המוכרות אל הנדבכים היצריים של הנפש". ואני יכול רק להזדהות, ולחייך כי פעם גם אני חשבתי ככה, ולשמוח שהיום היצירה שלי מגיעה ממקום אחר, מתוך השקט והשלווה והאיזון הפנימי. מתוך האושר.
היצירה שלי נולדה בראשיתה מכאב. מאהבות שלא התממשו, מאהבות שהתממשו והתפוגגו, מחלומות שלא ראו אור יום, מחלומות שהתנפצו לרסיסים של מציאות. המון זמן כתבתי בדם, דיממתי על הנייר, הקזתי דם ויזע וזרע וקיא. אבל יום אחד החיים הסתדרו להם לפתע, ומצאתי את מה שהייתי צריך, ואז נאלמתי דום.
המון זמן לא כתבתי כלום. לא הייתי מסוגל. הייתי קורא משוררים אחרים, זועקים את אהבתם הנכזבת, את נעוריהם קשי-היום, את חייהם המרים, ומתבייש על החיים הטובים שמצאתי לעצמי, שרוקנו אותי מכל יצר. המון זמן לא כתבתי כלום.
ב"את שקט"של אביתר בנאי, מתוך "עומד על נייר" הנפלא, הוא כותב "מאושר להתאפק אלייך, רוח בלי קול בלילה, כותב". יום אחד גם אני גיליתי שאפשר לכתוב כשאתה מאושר, שזה נפלא לכתוב כששקט מסביב, שהשלווה והאיזון הפנימי גורמים לך לכתוב אחרת, לסדר את המחשבות, להתמקד, להתעלות.
וכך נולדה בי יצירה אחרת, יצירה בוגרת, יצירה שלמה. יצירה שלא רואה בבדידות פחד, שלא רועדת בחושך, שלא מתכווצת. רק אז, כמו בשיר של נתן זך, רק אז נולדה אצלי שירה.
(מתוך הפינה של נתן זך ב"שירשת")
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
