שגיא נאור

מאוד הפתיע אותי לשמוע מאנשים שאני ממש מכבד, גברים בעיקר אבל גם ונשים, על "אי-הצדק" שנגרם לחיים רמון כתוצאה מהעמדתו לדין ועוד יותר כתוצאה מהרשעתו. עבודה טובה עשו עורכי הדין ויועצי התקשורת של רמון, כשגרמו לכולנו לדקלם חצאי אמיתות וספקולציות חד-צדדיות ואז לתמוה מה עושים עניין כזה גדול מנשיקה בין שני אנשים שנורא נמשכו זה לזה.

ובכן, אנשים שאני ממש מכבד, אתם מוזמנים לקרוא את פסק הדין (באדיבות YNET). מסופר שם בפרטי פרטים איך הנאשם, בן 56 בהיותו חבר-כנסת ושר המשפטים, ביום 12.7.06 (היום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה), סמוך לשעה 8 בערב, בלשכת ראש הממשלה, נשק והחדיר את לשונו לפיה של המתלוננת, קצינה בצה"ל, שהיתה בתפקיד במזכירות הצבאית, בחורה צעירה בת 21.

רמון נמצא בלשכת ראש הממשלה בגלל אירוע החטיפה בצפון. הקצינה, שזה היה יומה האחרון שלה במשרד, שמחה לנצל את האופציה ולהצטלם עם כל האישים המכובדים. רמון, בניגוד לכל האחרים, התעקש להצטלם איתה בחדר צדדי. מיד אחרי ביצוע התמונה, בפוזה של חיבוק כמו שהרבה תמונות מצטלמות, רמון תפס בסנטרה, נישק אותה והחדיר את לשונו לפיה. הם לא היו חברים, בקושי הכיר אותה, אפילו לא ידע את שמה.

נקודה מאוד מעניינת וחשובה שמפורטת בכתב האישום היא שהמתלוננת ביקשה מכל מי שדיברה איתו בסמוך לאירוע, והיו הרבה כאלה, לשמור על העניין בסוד ו"עמדה על דעתה שאינה מעוניינת להתלונן במשטרה... שמא יעשו לה מה שעשו למתלוננת של הנשיק קצב... בפחד שמא לא יאמינו לה".

לטענת השופטים, הגרסה של המתלוננת קוהרנטית, הגיונית, עקבית ומשתלבת היטב עם עדויות וראיות למכביר. מאידך, אין בעדויות ההגנה כדי לבסס את טענת הנאשם, כי המתלוננת "התחילה איתו" וכי גרמה לו לשוב בטעות שהיא מעוניינת בנשיקה. "לא מצאנו", הם כותבים, "כי התנהגותה של המתלוננת או אמירותיה יכולות להביא את הנאשם באורח סביר לכלל מחשבה כנה שהמתלוננת מחזרת אחריו". "מעשיו של הנאשם", הם מוסיפים, "נעשו, איפוא, לא מתוך טעות כנה, אלא מתוך אדישות לקיום הסכמה מצד המתלוננת".

אל תתפתו, אנשים יקרים, לטענות כוזבות על "ההתאכזרות של "המערכת" לאיש ציבור", ל"רדיפה", ל"קיפוח", לדבר מה בכך. השופטים כותבים: "מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו וארחיותו ומנגד הגזים והפריז. באשר לחלקה של המתלוננת עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".

רמון הורשע כי הוא אכן ביצע מעשה מגונה בבחורה צעירה שהיתה במידה רבה תחת מרותו. "ההרשעה של היום היא הנורמה של מחר", אמרה התובעת במשפט, והשופטים הוסיפו "האמירות 'העלילו עליי', 'הפילו עליי תיק', 'תפרו לי תיק' הן בדרך-כלל מפלטם של עבריינים... שמסתתרים מאחורי אמירות חסרות שחר כדי להינצל מחבל החקירה והמשפט". ואני מצטט את ג'יימס דין ברדפילד מהמניק סטריט פריצ'רס – אם תסבלו את זה היום, הילדים שלכם הם הבאים בתור.

אני מאוד מקווה שאותם אנשים שאני ממש מכבד ישנו את דעתם היום, ושממחר אנשים דוגמת רמון יקבלו את היחס הבז והנגעל שהם זכאים לו. בפעם הבאה שינסו לשטוף לכם את המוח עם טענות על הרשעים בפרקליטות, בכס המשפט, במשטרה... הבחורות, התקשורת... כ-ו-ל-ם, תזכרו את לקח משפט רמון.

בשביל זה, בשביל אנשים אטומים כמו יובל שטייניץ, שלמרות שהוא ד"ר לפילוסופיה מצליח לומר משפט כמו ""לא ייתכן שאי הבנה בין גבר לאישה, גם אם גרמה לאי נוחות חריפה לאחד מהם, תהפוך לעבירה פלילית ולהרשעה בבית משפט", ובשביל להיות קצת יותר שפויים וקצת יותר מוסריים ולהביע קצת יותר אמון במערכת אכיפת החוק והמשפט במדינה שלנו, היה שווה כל הקרקס התקשורתי הזה שהסתיים (כמעט) אתמול.